בית המשפט העליון (בג"ץ 3865/20) שב לפני ימים ספורים על פסיקתו לפיה הבריכה הציבורית בקרית ארבע חייבת לאפשר שעות לרחצה מעורבת.
ידידי ד"ר יהודה יפרח, במאמרו על פסק דין זה, כתב כי "פסק הדין שיצא תחת ידיו הוא פחות פיוט ויותר קינה". למקרא הדברים שציטט ובעיקר פירשן ד"ר יפרח, באמת התרעמתי מאוד, אולי אפילו הזדעזעתי.
"פסק הדין של עמית היה סביר", כותב יפרח, "עד רגע לפני הסוף, שבו החליט להצטרף לתוספת של השופט גרוסקופף שניצל את ההזדמנות למחטף חילוני". יפרח מוסיף לכתוב: "גרוסקופף כתב טקסט שכאילו נלקח ממניפסט רדיקלי של שדולת הנשים. במקום לכבד את השונוּת ולהיות שופט של כולם, הוא האריך להסביר ששעות רחצה נפרדות בים או בבריכה פוגעות בשוויון, ושהן כתם מוסרי שלא בנקל אפשר להתיר".
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
האם ישראל ולבנון בדרך להסכמות על גבול יבשתי?
בעיצומו של המשבר: נפתח מושב החורף של הכנסת
מחיר ההמרה: האם ניתן לשנות נטייה מינית?
איך אפשר שלא להיבהל?
פניתי אפוא לקרוא את פסק הדין במקורו, ולמרבה הפתעתי – מקריאת פסק הדין הגעתי למסקנה שהוא הרבה יותר מורכב ומעודן מהאופן שבו יפרח צייר אותו, וכך, למרות שיש שם טקסטים שלא קל לעכל אותם, אני ככלל מצאתי את עצמי מסכים איתו.
"מדיניות של הפרדה על בסיס מגדרי תוך יומרה לספק לגברים ולנשים שירותים באיכות שווה, היא ככלל מדיניות מפלה ופסולה", כותב גרוסקופף, ואני מסכים עמו.
אני די משוכנע שגם ד"ר יפרח יזדעזע אם יוחלט למשל על הקמת תחנות רכבות נפרדות לגברים ולנשים, בטענה – שיש מן החרדים הקיצוניים שאכן טוענים אותה – כי עצם המפגש האקראי שבין גברים לנשים מסוכן מבחינה רוחנית, בלי קשר לטיב הלבוש בהן לבושות העוברות והשבות.
אילו הייתי פונה למטאפורות מן הקבלה, לפי תפיסות אלו עצם ההימצאות במחיצת נשים בכלל ובפרט נשים זרות היא מפגש עם תהום דנוקבא. מבחינה סוציולוגית, ההסבר אולי יותר פשוט: בקרב חוגים מסוימים בקהילה החרדית שורר מין פחד קמאי על פיו כל מפגש אקראי, מרוחק, לא אישי, עם המין הנשי – עלול להסיט את הגברים מן הנאמנות לחרדיות ויפתח בקרבם את הפתח אל עבר "היציאה בשאלה".
במילים אחרות, אם לא נציב ככלל יסוד של ההתנהלות הציבורית את עיקרון השוויון ככלל־על, אין לדבר סוף: בהחלט יש מצבים בהם לקהילה ערכים יותר חשובים משוויון מגדרי. עבור ד"ר יפרח לבוש בגד-ים הוא סדין אדום דתי ומצדיק הפרדה (וכמובן כשומר מצוות אני שותף לתפיסה הערכית הזאת). לכן לשיטתו גרוסקופף "הציב גבול שרירותי: לגיטימי להגדיר חדרי מקלחות או שירותים נפרדים לגברים ונשים, לא לגיטימי להבחין במינם של הרוחצים בברכה עצמה. בשביל רוב הציבור הדתי והחרדי בישראל הקביעה הזאת לא רק מופרכת הלכתית אלא גם לא מובנת ברמה ההגיונית. מבחינתו של הציבור הענק הזה, הבריכה כולה היא מלתחה אחת גדולה שבה מסתובבים רוחצים בבגדי אדם וחווה".
אבל צריך לזכור כי בה במידה, עבור אנשי כת ה'שאלים' אשה הנושאת חולצה ללא שכמיה ארוכה ומאהילה נוקטת בתועבה לא פחות חמורה…
ומה יקרה אם יבוא יום – שבו תעלה הדרישה לאפשר למנוע מנשים במקומות מסוימים את האפשרות לקבל רישיון נהיגה (כרגע האיסור הוא בקהילות חרדיות לא מעטות הוא וולנטרי בלבד, אבל למה שלא תגיע גם דרישה חוקית כזאת, כדי לסתום פרצות של ה"מורדות בסתר"?)
ובכן, לכולנו יש גבולות מסוימים שמצדיקים בעינינו הפרדה מגדרית, ויש מקרים שהחוק בהחלט מכבד את זה. אבל אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר: החשש הגדול, שמדעת או שלא מדעת, הסיפור הבסיסי (והמוצדק דתית) של ההפרדה המגדרית יכול להפוך לכלי לפגיעה בשמעמדן של הנשים ולדחיקתן לשולי החברה. הטיעונים הם תמיד טיעונים של קודש, אבל ברוב מוחלט של המקרים הפרקטיקה היא פרקטיקה מפלה המקטינה את האשה והדוחקתה למקום של "משרתת פלוס פלוס", ולא של שווה בין שווים. אנו מכירים זאת היטב, ולא רק מן ההיסטוריה. די לצפות בכל אותם סרטונים של "רבנים" דמיקולו המדבררים מיזוגניה מגעילה כדי להבין את הנקודה.
סטנדרט ברור של אפליה
אז ברור, אני האחרון שיטען שיש רְשות לרַשות להתערב באורחות חייו של הפרט, בטח לא כשמדובר בהתערבות של מדינה יהודית הפוגעת בערכים יהודיים. ויחד עם זאת, כמובן, אין לשלול, כחריג שבחריגים וכדי למנוע פגיעה חמורה בזולת, התערבות כזאת.
בכל מקרה, אינני סבור שזה מה שגרוסקוף ביקש לעשות בפסק דינו בעניין בריכת קריית ארבע. הוא מציין בפירוש את החריג, "הממוקד בהבחנה מטעמי מין, [ה]מכבד תפיסות שמרניות של קבוצות מסוימות בציבור, אשר קיים חשש כי ימנעו מצריכת השירות אם לא תשמר הפרדה מגדרית… משמעותו של חריג זה הוא היתר לתת שירות לציבור באופן המפריד בין נשים לבין גברים על בסיס של "נפרד אך שווה" בנסיבות מוגדרות ומצומצמות". גרוסקופף, צריך לומר בהגינות, איננו שולל כי יש להתיר "פגיעה בשוויון המגדרי בנסיבות מצומצמות על מנת לאפשר את השירות לחלק מסוים מהציבור שלא יצרוך אותו אלא בהפרדה מגדרית".
כל מה שביקש לומר, ואני חושב שבצדק, הוא ש*הסנטדרט*, שהנורמה, צריכה להיות מאוד חדה ומאוד ברורה: במרחב הציבורי התנהלות צריכה להיות התנהלות שוויונית השוללת חלוקה על בסיס מגדר. "חובה זו… נובעת משאיפתנו לחיות בחברה שוויונית, בה אין מבחינים בהענקת שירותים לציבור בין נשים לגברים, יהודים לערבים, דתיים לחילוניים, וכיוצא באלה קריטריונים אסורים". אני חושב שזו שאיפה ראויה.
שוב: החריגים קיימים, אבל נורמטיבית אלו חריגים ולא חלק מהסטנדרט. ובלשונו של גרוסקופף: "חריג המסגרות הנפרדות מאפשר לקבוצה המעוניינת בכך את השירות על בסיס תפיסה של "נפרד אך שווה". ואולם, וכאן העיקר, אין הוא מאפשר למנוע מאדם את קבלת השירות על בסיס שוויון מגדרי. במילים אחרות, החריג מיועד לאפשר במקרים מתאימים את מתן השירות גם לקבוצה מהציבור שאי הפרדה תמנע ממנה מלקבל את השירות. אין הוא מקנה לאותה קבוצה את האפשרות לדרוש כי השירות יינתן רק על בסיס של הפרדה מגדרית. ממילא אין הוא גורע מזכותם של מי שאינם נמנים עם אותה קבוצה לדרוש מהרשות לקיים את הכלל, דהיינו להעניק את השירות ללא כל התייחסות למינו של מבקש השירות".
