למרות קשיי הקשב והריכוז בתקופה הזו, ניסיון הרצח האלים של שירה משה לא השאיר את הישראלים אדישים. אל הפער שבין תמונותיה של הצעירה החייכנית עם העיניים המאירות ובין הצילומים מזירת הפשע – שנראתה כמו אתר פיגוע מחריד – זלגו פריימים בלתי נשלטים של תמונות מהדמיון. מנסות להשלים את החסר בהילוך איטי, שנייה אחר שנייה. לאחר מכן התפרסמה תמונתה של שירה בבית החולים, מחוברת לצינורות ומכוסה בתחבושות מכף רגל ועד ראש, כולל פניה שהושחתו כליל. זוועות כאלה תמיד מעוררות מחשבות נוגות על הטבע האנושי. מה לעזאזל גורם לאדם נורמטיבי, מהנדס חשמל במקצועו, לנעוץ שוב ושוב את להב הסכין בגופה של אהבת נעוריו, ולהכות אותה במערוך בכוונה לגרום למותה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ביידן ניצח בעימות הספציפי, טראמפ ניצח אסטרטגית
– הרמטכ"ל טעה פעמיים: כשהציב חיילים במחסומים וכשחזר בו
– הגישה הרמזורית נכשלה, טוב שחוזרים למתווה הגל הראשון
על הרקע הזה, החלטתו של שופט בית המשפט השלום בבאר־שבע ג'ורג' אמוראי למנוע את פרסום שמו של הבעל עוררה מחאה ציבורית חריפה. "הגם שנאספו ראיות שקושרות ואף מסבכות את החשוד בעבירות של ניסיון לרצח ופציעה זדונית שגרמה לחבלות חמורות, אין בשלב זה בפרסום שמו של החשוד כדי לתרום לביסוס וקידום העניין הציבורי", כתב השופט, ועורר עליו זעם נרחב. עיתונאים שפשפשו בעברו גילו ציונים נמוכים במשוב השופטים, ותלונות על סחבת בטיפול בתיקים ועל ביטול דיונים בלי הודעה מוקדמת. הדף האישי של אמוראי באתר בתי המשפט משקף פרופיל של שופט בינוני מהספסלים האחוריים, מאלה שהמערכת העדיפה לא לקדם גם אחרי שנות שירות ארוכות.
"ידי שופטים רוחצות בדם, מתעלמים מהקורבן", קראו עשרות נשים שהתאספו להפגנות במקומות שונים בארץ. באתר Giveback נאספו בתוך זמן קצר מיליון ורבע שקלים לתמיכה בשירה משה. הלחץ התקשורתי עשה את שלו, כמה כלי תקשורת ערערו לבית המשפט המחוזי, ושם הפך השופט אריאל ואגו את ההחלטה: "לא בוסס כל נימוק, המעוגן בחוק, לאסור פרסום זהותו של המשיב, כאשר ברירת המחדל החקוקה היא התרת הפרסום, והאיסור הוא החריג. נפלה שגגה בהחלטת בית משפט השלום, אשר יצא מנקודת מוצא הפוכה, ועל כן יש לבטלה", כתב. זמן קצר לאחר מכן פורסמו שמו ותמונתו של החשוד אביעד משה.
אם לשופט אמוראי הייתה כוונה לנצל את ניסיון הרצח המחריד לדיון משפטי מחודש בסוגיית פרסום שמות חשודים, צריך לומר שהוא אכן בעל חוש טעם ותזמון גרועים במיוחד. אבל גם בלי קשר לנסיבות האירוע הספציפי – הדיון העקרוני צריך להתקיים. בכל הנוגע לפרסום פרטיו של חשוד המובא להארכת מעצר, חשוב לזכור שברוב המקרים לא מדובר במקרה קצה מובהק כמו אביעד משה, אלא במצבים אפורים הרבה יותר. לפני כמה שבועות הבאתי פה את סיפורו של עובד עיריית ירושלים דני כ"ץ, שהתאבד לאחר ששמו פורסם בהליך הארכת מעצר, ולאחר מכן זוכה לחלוטין. הדיון הציבורי שהתעורר בסופו של דבר הוא הזדמנות לדבר קצת על המנגנון המשפטי שעומד בבסיס ההחלטות האלו, אכן במנותק מהעילה הנוכחית לדיון.
מבחינת ניתוח הדין הקיים, השופט ואגו צודק: ברירת המחדל היא פרסום שמו של חשוד, כל חשוד, אף בטרם הוכחה אשמתו. נורמה זו מעוגנת בחוק בתי המשפט, הקובע כי בית המשפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, "אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור, ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום".
הפסיקה כמעט איינה את החריגים בחוק. מעשה בעציר שהגיע אל השופט חשין וטען בפניו שאם שמו יפורסם הוא יפוטר מעבודתו, משפחתו תתנכר אליו, וילדיו יסבלו בבית הספר. חשין הקשיב והפטיר "נכון, ייגרם לך נזק, אבל זה לא 'נזק חמור'. וגם אם לבת שלך, ילדה בכיתה ה', ייגרם נזק חמור, יש 'עניין ציבורי בפרסום'".
כרקע לכל הדיון הזה צריך לזכור שהחוק מעניק שיקול דעת נרחב לשופטי המעצרים, ודורש רף ראיות נמוך למדי לצורך קבלת החלטה על הארכת מעצר לצורכי חקירה. השוטר שמביא את החשוד לדיון מעצר ימים נדרש לסמן וי על שלושה סעיפים: הראשון הוא "חשד סביר", שפורש בפסיקה כ"חשד נמוך מאוד": אדם התקשר בלילה למשטרה והתלונן על פריצה לדירה, ובמרחק מה נתפס צעיר משוטט בלי הסבר טוב? זה כבר "חשד סביר", אף שבשלב זה אין שום ראיה שקושרת אותו למעשה.
השני הוא "עילת מעצר": השוטר צריך לטעון שנדרשות עוד פעולות חקירה ושנשקפת סכנה מהחשוד, או שהוא עלול לנסות לשבש את החקירה, או שיש צורכי חקירה מיוחדים כמו הכנסת מדובב לתא. עוד צריך השוטר לטעון שחלופת מעצר, כמו מעצר בית, אינה מתאימה לתיק הזה.
נכון, כאשר "החשד הסביר" הוא ברמה ראייתית נמוכה, השופט "יאזן" ולא יאריך את המעצר מעל ליומיים־שלושה, אבל התמונה ברורה: החוק אינו דורש מהמשטרה ראיות רבות מדי כדי להכניס אדם לתא המעצר. וברגע שאדם נעצר, עקרון הפומביות קובע שיש להעדיף את פרסום שמו.
לפעמים זה מוצדק, כמו במקרה של פדופיל או אנס סדרתי. במקרים כאלה לפרסום השם יש ערך כפול: הוא עשוי לעודד נפגעות נוספות ששתקו עד כה לאזור אומץ ולהתלונן, והוא חשוב גם כדי להגן על הציבור – נפגעים פוטנציאליים שייזהרו שלא לבוא איתו במגע אם ישוחרר. אבל ברוב הגדול של המקרים זה ממש לא המצב.
קחו למשל סכסוך פוליטי בין סגן ראש עיר לחבר מועצה, שמתגלגל לתלונה במשטרה שמגיש חבר המועצה, בטענה לשחיתות של סגן ראש העיר. למשטרה אין שום בעיה להגן על הציבור גם בלי להשחיר את פניו של סגן ראש העיר; היא יכולה לבקש מבית המשפט צו שימנע מהפוליטיקאי לקבל החלטות ביצועיות עד סיום הבירור בעניינו, גם בלי להציגו כפושע לעין כול. מאידך גיסא, אם שמו יפורסם ייגרם לו נזק בלתי הפיך ויהיה קשה מאוד להשיב את הגלגל לאחור.
מצב זכויותיהם של עצירים וחשודים בישראל לא טוב. במקרים רבים דינם נגזר בתקשורת, שמקבלת את תמלילי החקירה בהדלפות הרבה לפני מיצוי ההליך המשפטי. השופט אמוראי אינו צודק משפטית, ובטח לא במקרה הספציפי שבו הוא דן, אבל הוא צודק גם צודק ברמה העקרונית־מוסרית. מישהו בבית המחוקקים צריך להרים את הכפפה ולשנות את ברירת המחדל: פרסום שמותיהם של עצירים ייאסר עד להגשת כתב אישום נגדם, אלא אם כן יש אינטרס ציבורי מובהק המצדיק זאת.
מה כל זה משנה בעידן האינטרנט, תשאלו. ובכן, זה משנה. לצווי איסור פרסום יש משמעות גם בעידן הרשתות החברתיות, שבהן השליטה על זרימת המידע מוגבלת כביכול. כשכלי התקשורת הממוסדים מנועים מפרסום פרטי חשוד, וכשגם מפרסמים פרטיים חשופים לסנקציות הקבועות בחוק, הפגיעה בשמם ובכבודם של עצירים תצטמצם.
