מכל הטיעונים שתמכו בקיום התפילות ההמוניות בבתי הכנסת ביום הכיפורים, מקומֵם במיוחד הניכוס של מיתוס מסירות הנפש. מה שהיה שמור למשטרי שמד שביקשו להמיר את דת היהודים באונס, שמור עכשיו גם למשרד הבריאות. כאבתם את סיפור חנה ושבעת בניה? הזלתם דמעה מול עדויות על תפילת נעילה בשואה? הנה לכם גיבורי התרבות החדשים של יהדות המחללת שם שמיים ברבים: תפילות קורונה, מתוך סכנה ברורה, מיידית ומיותרת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הנגשת מערת המכפלה: צביעותם של ארגוני זכויות האדם נחשפת
– 350 דולר לסט: איך השפיע משבר הקורונה על מחירי ארבעת המינים בעולם
– צפו: מי ניצח ומי הפסיד בעימות הנשיאותי בארה"ב?
לא מדובר במרד סתמי נגד חוקי המדינה, או במפגן זרוּת מסורתי של זרמים מסוימים מול כנסת ישראל וממשלתה. זהו מרד חמור בקב"ה, לא פחות. בשעה שמיליוני בני ישראל בארץ ובעולם מתחננים למנוע מגפה מנחלתנו, מבקשים רחמים על החולים והניזוקים, יש מי שקידשו את האמצעי על חשבון המטרה. במקום למסור את הנפש על הימנעות מכל חשש לשפיכות דמים, הם עשו את ההפך, ועוד בשם קודשי ישראל.
המחאות הבוטות שלהם לא הופנו רק כלפי אוכפי החוק או הביקורת החיצונית. גם אנשים מתוך הקהילות עצמן, שביקשו לצאת נגד הנהירה המסוכנת לישיבות ולבתי כנסת נוכח הנגיף הקטלני שמסתובב בינינו, זכו לבוז במקרה הטוב ולמבול גידופים במקרה הפחות טוב. מישהו שם שכח את סדר העבודה ואת סדר הדברים. אם המגדפים היו מתרכזים היטב במילים הנאמרות בתפילה במקום בעוצמת המנגינה, הם ודאי היו זוכרים מה עמד במוקד היום הקדוש הזה לפני כאלפיים שנה, כשתמידים הוקרבו כסדרם ומוספים כהלכתם. אז, בצד עינוי הנפש בצום ובשאר סיגופים, במרכז עבודת המקדש של יום הכיפורים עמדו הקורבנות, השעיר שנשלח לעזאזל וכמובן הקטורת של הכוהן הגדול בקודש הקודשים. התפילות היו אירוע נלווה, שולי לכל אלה. אלא שמרוב עוונינו גלינו מארצנו ואין לנו כעת לא אישים ולא דביר ולא היכל ולא פר חטאת. התפילות באו למלא את החסר, אבל הן בשום אופן לא נועדו לתפוס את מקומו במדד החשיבות. הן בטח לא באו לעמוד בסתירה גמורה למה שהן עצמן מבקשות בתחינה: להיחתם לחיים.
כל חולה וכל יולדת יודעים כי המצווה דאורייתא של היום היא הצום. מוטב לוותר על התפילה, על כל עוצמתה והשגתה, ובלבד שלא לסכן את קיום הצום עצמו. הם גם יודעים שאין בכל האילוצים האלה כדי לקלקל את כוחו של היום. מאות אלפי מתפללים יכולים לספר לכם על יום כיפור מיוחד במינו שחוו מחוץ לקהילות הבית שלהם – מי במוצב מבודד ומי במחלקת יולדות; מי במדי שוטר ומי בחלוק לבן. את החוויה הדתית אי אפשר לקחת ממך, כל עוד הלב שלך עם אלוקים. אבל כשהמניין ההמוני הופך לעיקר, לא הקב"ה נמצא במרכז התפילה שלכם אלא אתם.
זו לא מלחמה על יום כיפור טהור יותר או משמעותי. להפך, זו מלחמה אגואיסטית, אישית לגמרי, שמתרכזת בחוויית המשתמש. לא כלפי אלוקים מכוונת התפילה הזו, אלא כלפי האדם – האני השואף להתרגש ולרגש; לשמור על ההרגל המוכר בכל מחיר. בשם הרצון לקרוע שערי שמיים, נמצאנו מאמינים שהטקס חשוב יותר מהציווי ובחרת בחיים. עזבו את בית דין של מעלה, המתפללים הללו הם שיקבעו השנה מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו.
אם יהיה קצת קשוח, תמיד אפשר להגיד שמדובר בגזרה משמיים. הם הרי עשו את המיטב כדי להעלות מעלה־מעלה את כוחן של התפילות, ושכחו שכבר ננזפנו פעם אחת, בנבואת ישעיהו הזועמת. למה לי רוב זבחיכם, יאמר השם פעם נוספת, ואנחנו נסרב ללמוד. "חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עליי לטורח… גם כי תרבו תפילה אינני שומע, ידיכם דמים מלאו".
האגדה מספרת שפעם הגיע אליהו הנביא לאחת מקהילות ישראל והכריז על בוא יום השם, והנה המשיח כבר משתרך כמה צעדים מאחור. המתפללים האדוקים נפנפו אותו בחוסר סבלנות. עם כל הכבוד, הם היו בעיצומו של מעמד קדוש. לאליהו המתרחק בייאוש לא נותר אלא לשמוע אותם שרים בדבקות, בעיניים עצומות: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".
יום כיפור מעלה חשש ממשי שגם כשתשוב העבודה לדביר הבית, יהיה מי שיוותר על התענוג. אחרי הכול, איך אפשר להחמיץ את חוויית התפילה בישיבה או בבית כנסת הומה אדם, רק בשביל לחכות בעזרה לסיום העבודה של הכוהן הגדול? אנחנו כבר נקרע שערי שמיים בשירת "אמת מה נהדר", מי צריך יותר מזה.
לא עם תנועת הדווקא
נכון, קשה לצפות בהפגנות בבלפור. קשה גם להשלים עם הצביעות הבלתי נסבלת בטענה שכל קריאה נגד ההפגנות וכל דרישה לאכיפת הכללים הן איום על הדמוקרטיה. קשה לסגור בית כנסת בשעה שהמונים מתקהלים ברחובות עיר. קשה לקבל הפגנות שיכולות להכיל עד אלפיים איש בשעה שבתי כנסת ומנייני חצרות נדרשים להרבה־הרבה פחות מזה. ובכל זאת, מי שצו אלוקי מנחה את אורחותיו לא יכול לתת לתנועת הדווקא הזו להוביל את החלטותיו. האחריות הציבורית צריכה להיות נר לרגלי כל מי שמאמין בקדושת החיים. אם יש מי שבוחרים לבזות את הערך הזה, לרמוס אותו לסכנת כולנו, לא יהיה חלקנו עמהם.
קהילות רבות וטובות ויתרו על התפילה בבית הכנסת מתוך הבנה שהתעקשותה של כת ה"הפגנות בכל מחיר" לפגוע בבריאות הכלל ולשקר לעצמה ולציבור בעניין – אינה סיבה מספיק טובה להפר את ההנחיות שנועדו לשמור עלינו. אם ננהג כמותם, אם נתעקש להתקהל בניגוד לטובת הציבור – כל הציבור – הרי שהפכנו במו רגלינו את התפילה להפגנה, למחאה עקשנית שמטרתה "להחזיר" לאחרים במקום לקחת אחריות על עצמנו. מגיע לתפילות שלנו מעמד גבוה מזה.
