אחחחחחח איזה חיי עראי נהיו לנו, זה לא ייאמן, לפני שנה בסוכות עוד התפלספתי כאן על ההזדמנות שהסוכה מעניקה לנו, לצאת רגע מהכאן והעכשיו שלנו, לנשום רגע אוויר אחר, לשהות רגע בחיים אחרים, עם דפנות אחרות, עם תקרה אחרת, חשוב לשנות אווירה, חשוב לשנות אנרגיה, זה הקטע של חג הסוכות, ככה כתבתי, ככה חשבתי, מאיפה לי לדעת שבתוך שנה כל המציאות תתהפך עלינו ככה, מאיפה לי לדעת שבשנה הרעה הזאת כל החיים שלנו יתערערו לנו על הפרצוף, מאיפה הייתי אמור לדעת שכל החיים שלנו יתעקמו לנו מול העיניים, מאיפה לכל הרוחות הייתי אמור לדעת שהשנה הבאה תהיה כולה שנת עראי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סוכות בימי קורונה – האם יש סיבה להקל?
– 90 שנה לתקיעת השופר שסללה את הדרך להר הבית
– למרות הכול, רוטציה
"החיים כסוכה" זה הסיפור שלנו בעת הזאת. הקירות מתנודדים ברוח, התקרה מלאת חורים, שום דבר לא בטוח, שום דבר לא מוגן, אפילו לאושפיזין אסור להיכנס, לך תדע מי מהם חולה א־סימפטומטי, לך תדע מי מהם נשא של הנגיף. כבר אי אפשר לסמוך על כלום, הגנים סגורים, החנויות נטושות, אפילו הסגר עצמו מחורר. הכול ארעי, הכול נזיל, החיים עכשיו הם סוכה, והכול מתיש ומוזר ועצוב.
יש הרבה דרכים לצלוח את התקופה העקומה הזאת. יש כאלה שרואים בה הזדמנות לפרוח, הם מצליחים להתקרב לילדים שלהם מחדש, הם מצליחים לגלות בעצמם תעצומות נפש מסוג חדש, הם מצליחים לכתוב את הספרים שהם אף פעם לא כתבו, יש כאלה שהימים האלה באים להם בטוב. אבל יש גם אחרים, שהימים הללו סורקים את נפשותיהם במסרקות של ברזל, הבדידות והחרדות חונקות את דעתם, הם לא מצליחים לתפקד, כל היום הם מול הפייסבוק והחדשות, קוראים כתבות סרות טעם, מכלים את הימים בתסכולים ועצבים. יש גם כאלה. יש גם כאלה.
* * *
בשנה שעברה בחג הסוכות התחדש לי חידוש עצום. זה קרה באחד מימי החג, כשנטלתי את ארבעת המינים המצ'וקמקים שלי, את האתרוג, את הלולב, את ההדס ואת הערבה, וכשנטלתי אותם נזכרתי פתאום במדרש המפורסם הזה, על ארבעת המינים, שכל הגננות והמורות דוחפות לנו מהרגע שבו אנחנו עומדים על דעתנו.
הטענה, בגדול, היא שלכל אחד מארבעת המינים יש קטע, לאתרוג יש גם טעם וגם ריח, ללולב יש טעם אבל אין ריח, להדס יש ריח אבל אין לו טעם, ולערבה האומללה אין טעם ואין ריח, זה הסיפור, ועכשיו אפשר להלביש עליו כל מיני עניינים, נניח, ש"טעם", זה לימוד תורה, ו"ריח" זה מעשים טובים, ואז יש אנשים צדיקים שהם גם וגם, ויש אנשים שיש להם רק מעשים טובים, ויש אנשים שיש להם רק תורה, ויש אנשים כאלה מגעילולים רשעים שאין להם כלום ושום דבר! ובכל זאת אנחנו נוטלים אותם בארבעת המינים שלנו, שכוייח תראו מה זה, כמה מרגש, איזה יופי, כל ישראל ביחדדדדד.
בקיצור, מפה לשם החלטתי לטעום עלה אחד של ערבה, הכנסתי אותו לפה, ולעסתי אותו, ככה בקטנה, ומה אני אגיד לכם, מה אני אגיד לכם! היה לו, לעלה הזה, טעם חזק ומובהק ונחוש ומגעיל. היה לו טעם! אחר כך מוללתי אותו ביד וקירבתי אותו לאף, ונחשו מה, גם ריח היה לו. ועוד איך! אחר כך טעמתי גם את ההדס, שייבש לי את כל הפה, אחר כך הרחתי חתיכה מקצה הלולב שלי, ואז טעמתי אותה, וחשבתי לעצמי, מי הדפוק שחשב שדווקא ללולב יש טעם טוב, ואל תגידו לי שלולב זה תמר! תמר זה תמר, ולולב זה לולב, עובדה שאנחנו לא מחזיקים ענף של עץ אתרוג.
וזאת הנקודה גבירותיי ורבותיי, הגננות משקרות לנו כבר שנים! לכל ארבעת המינים יש טעם ויש ריח, לכולם יש טעם מובהק, וריח מובהק, את כולם אפשר לאכול, את כולם אפשר להסניף, אין אף אחד שהוא יותר טוב, או פחות טוב, לכולם יש טעם וריח, וכל מי שמתלהב מהאתרוג, שכח כנראה שאפילו הריבה שעושים ממנו טעימה כמו חומר משלשל, וכל מי שעולב בערבה, שכח כנראה שבזכותה יש לנו את האספירין. בקיצור כל המדרש הזה הוא פייק ניוז שדוחפים לנו למוח כבר שנים. לכל ארבעת המינים יש טעם ויש ריח. ועל טעם וריח, כמו שאתם ודאי יודעים, אין להתווכח. איזה משפט מטומטם השם ישמור. ברור שאפשר להתווכח על טעם וריח. על מה נתווכח אם לא על טעם ועל ריח. לא משנה.
* * *
והימים ימי עראי, קשה מאוד לשאת אותם. יש כאלה שמצליחים לנשום בתקופה הזאת, יש כאלה שמוצאים בה ריחות וטעמים, אבל יש גם כאלו שלא מוצאים טעם בדבר, והכול בסדר, הכול בסדר גמור, שהרי לכולם יש טעם ויש ריח, כל אחד והסיפור שלו, כל אחד והמשבר שלו, כל אחד והטעם שלו, אלה החיים בעת הזאת, אלה הימים, החיים הם סוכה עכשיו, והכול בסדר, הכול בסדר! אל תהיו קשים עם עצמכם, גם ככה קשה עכשיו. חג שמח.
