כל שנה מחדש,
אני מחכה לרגע הזה שבו כולנו למרות היותנו רעבים עייפים צמאים ומותשים מהיום הנורא, יום הכיפורים, מוצאים אנרגיה פלאית וזועקים בכל הכוח "ה' הוא האלוהים". זעקה שלא מותירה מקום לאדישות. שמזכירה את אותו האילם שידע רק לזעוק מבלי חומר את נוסח התפילה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סיפורי בדים: נעליים ליום כיפור
– דעה: המסר של חכמים: אל תסמכו רק על ערבות הדדית
– כך תפסיקו להיות הפראיירים של חברות הביטוח והבנקים
וזה רק עוד אחד מהדברים שהקורונה לקחה.
הזעקה השנה תהיה שקטה יותר,
מכונסת יותר.
גם הרגע הזה ייכנס לאוסף הדברים שהומצאו ומומצאים כאן מחדש בכל יום בחצי השנה האחרונה.
גם הביטוי קבלת עול מלכות שמיים מקבל טוויסט מעניין השנה.
עולמות מתערבבים,
תפקידים משתנים
והפזמון המוכר עוד מימי שושנה הגננת של "השם הוא פה השם הוא שם השם נמצא בכל העולם" מקבל משמעות מעשית ונוכחת בכל בית.
חשבנו שיש דרך ראויה ומקובלת ללמוד תורה ולהתפלל, לקיים את טקס הסליחות, לתקוע בשופר ועוד.
והנה אנחנו כבר יותר מחודש ימים, ממציאים את ה'ימים הנוראים' מחדש.
המחיצות שינו את לבושן. התפילות הצטמצמו. שולחנות החג קטנו. ערבי התעוררות עוברים מהאולם אל המסך.
הכל אותו הדבר אבל אחר.
המציאות שעולה על כל דמיון מלמדת אותנו בכל רגע נתון
שתוכן אמיתי ורוח פנימית יכולים לבוא לידי ביטוי גם באופנים שונים;
כך יצא שישבנו מול המסך ושרנו כל אחד עם עצמו וכולנו ביחד את הסליחות. גם התעוררנו לקולות השופר בחצר האחורית ובמרפסת שמעל.
ומי שהילך ברחובותיה של עיר בראש השנה פגש מנין בכל בנין שני.
האמת שזה תענוג.
ויש כאן הבנה עמוקה אנושית על טבעו של האדם; כשצריך וכשאין ברירה, האדם מסוגל להשתנות. הרגלים ומנהגים של שנים הוסבו למגוון דרכים חדשניות לציין את אותם הימים העתיקים.
באופן אישי היה לי רגע מיוחד כזה שבו הבנתי שאנחנו באמת בעיצומו של עידן אחר, שבו דברים זזים על אמת; הודעת ווטסאפ שקיבלתי מרכזת אנגלית אצלנו בבית הספר (אמית רננים ברעננה) על שיעור יוצא דופן בנושא "אהבנו", הוידוי החיובי וחשבון נפש שנתי. ואחרי כמה דקות עוד הודעה מהמורה לאומנות שנתנה משימה לתלמידות שבבית בנושא "הסליחה לובשת לבן". מאוחר יותר בערב היתה זו רכזת לשון והבעה ששלחה לי טקסטים מלאי משמעות הנלמדים בשיעורי לשון וכאילו נלקחו משיעורי מחשבת בישיבה גבוהה.
יש כאן מהפך. מורים ומורות שלא מוותרים על אווירת הימים האלו, שמנסים 'לקרב' גם מרחוק. שמוצאים עצמם בנעליים אחרות ומיטיבים לצעוד בהם.
אנחנו, כל אחד ממקומו, עסוקים בלהמציא את עצמינו מחדש.
וכל זה מזכיר לי את סבתא שלי
כששאלתי אותה איך עשו תשובה באושוויץ? היא סיפרה לי שחיפשה למי לא הייתה מספיק מאירת פנים, למי היא לא חייכה בבקר בדרך למחנה העבודה, וניסתה לתקן את זה.
מקומנו משתנה, הגדרות מוכרות מקבלות מפנה וחלק מהגבולות מתרחבים.
בהתאם למציאות שנכפית עלינו.
השם הוא פה השם הוא שם השם נמצא בכל העולם.
יש מציאויות שבהן
נותרנו אנחנו
והכוחות הפנימיים שלנו,
ומהם
אנחנו מצמיחים
עבודת השם שהיא רק שלנו. שהיא ייחודית לדור לתקופה לזמן ולתנאים.
בזום, בטימס, בגוגל קלאסרום או בווטסאפ
העיקר שנתעורר.
'המלך במסך' הוא 'המלך בשדה' המשודרג שלנו.
