לפני תשעים שנה ניצב בכיכר מוגרבי בתל־אביב שעון גדול. יום אחד ראש העיר דיזנגוף הורה להסיר אותו, כי נמאס לו שכל יהודי שעובר במקום מכוון את מחוגי השעון הציבורי לפי השעון הפרטי שלו. כאלה אנחנו. בימים כתיקונם, אנחנו חושבים שהנטייה שלנו לאנרכיזם היא חיננית. בימי הקורונה אנחנו מגלים שהיא מסכנת את חיינו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "יכולנו לתקן ולא רק לנבור": דיון בוועדת החוקה גלש לאנרכיה
– יותר מ-50 מיליון דולר בשנה: התורמים המפתיעים של אונר"א
– אבודים ברחובות: מי אשם במשבר הזנחת הילדים בסוריה
ישראל היא מהמדינות הגרועות בעולם בהתמודדות עם המגפה. זרים שואלים איך זה שאומת הסטארט־אפ נכשלת במקום שאומות נחשלות מצליחות בו יותר, ולא מבינים שהתשובה נמצאת בגוף השאלה. ישראלים מצטיינים בהֶזנקים, סטארט־אפים, כי הם חושבים מחוץ לקופסה ולא מצייתים לכללים. אוצר המילים הענק של השפה האנגלית לא מצא חלופה למילה היהודית "Chutzpah". החוצפה הישראלית היא חוצפה יהודית על סטרואידים. היא מביאה לנו לפעמים הישגים יפים, אבל בקיצוניותה היא מסכנת את חיינו.
הישראלים לא אוהבים לציית לכללים. אפילו הפוליטיקאים, שקבעו את כללי הקורונה, הפרו אותם פעם אחרי פעם. אנחנו אלופים בביקורת אנליטית של החוקים והתקנות: לא הגיוני שפה מותר ושם אסור, ומה עם המפגינים, ומה לגבי אדם שהוריד את המסכה כדי לשתות קפה ובדיוק בא לו אפצ'י. לכן המסכות שלנו גלשו לסנטר, והתגודדנו בהפגנות ובחתונות, ותמיד הייתה לנו תשובה לשוטר שהעיר לנו. ורק הנגיף – גוי שכמותו – לא התרשם מהפלפולים שלנו, והמשיך להדביק. נכון, הממשלה ניסחה תקנות לא מוצלחות; אך עמים אחרים, פחות מחוכמים מאיתנו, מבינים שעדיף לציית לכללים לא מושלמים מאשר לחיות באנרכיה. אנחנו ידענו יותר טוב.
רבים מאשימים את הערבים והחרדים. הם באמת צריכים לעשות חשבון נפש, אבל בהחלט לא רק הם. אצל הערבים והחרדים קיימת הסתייגות בסיסית מהמדינה, שמכתיבה להם חשדנות כלפי הממסד. זו חשדנות מוגזמת וממאירה, והם יהיו חייבים להתגבר עליה. היו בקרב הערבים והחרדים אנשים שזלזלו מאוד בהוראות, אבל גם כל האחרים לא הקפידו. בשבועות הראשונים של המגפה, כל עוד היה מדובר במצב חירום זמני, הקפדנו מאוד. כשהזמן חלף, מצב החירום הפך לשגרה של ציות לכללים, ובזה אנחנו על הפנים.
לקראת יום הכיפורים אני חושב על חיינו הרוחניים, ונדמה לי שגם הם סובלים מאותה בעיה. אנחנו אוהבים חוויות דתיות ספוגות אדרנלין, באנג'י סליחות בגיא בן הינום, וסולדים מחיים דתיים פשוטים של ציות לכללים. גם בתחום הזה אנחנו משלמים מחיר כבד. בכל יום אומרים ב"פיטום הקטורת" שאם היו מוסיפים לקטורת מעט דבש "אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה". אז למה באמת לא הוסיפו? "מפני שהתורה אמרה". נקודה. גם אם נדמה לנו שהיינו משיגים יעדים רוחניים נשגבים לו דילגנו על כמה הוראות הלכתיות, אנחנו מבטלים את דעתנו מפני הוראות ההלכה. בבית המדרש אפשר לשאול ולחקור על כל דבר, אבל השורה התחתונה היא: "מפני שהתורה אמרה". היא חכמה יותר מאיתנו. אנחנו חכמולוגים ביחס לחוקי המדינה וגם ביחס לחוקי ההלכה, ומשלמים מחיר בשתי הזירות הללו.
אחד מילדיי נוהג לאכול לימונים. הוא חותך לימון לפלחים דקים ואוכל אותם בהנאה. פעם הוא אמר לי: "כשהחיים נותנים לך לימון, תהפוך אותו ללימון חתוך". אני מרגיש שזה המרב שאני מסוגל לעשות היום. בתקופה העגומה הזו, אני לא יודע איך להפוך את הלימון ללימונדה. במקום זה, אני מנסה להפוך אותו ללימון חתוך: להתמודד בכל פעם רק עם היבט אחד, עם פרוסה דקה אחת של המצב, ולנסות לעכל רק אותה. הפרוסה שלי היום היא האנרכיזם ומחירו. החוצפה הישראלית הייתה חמודה כשישראל הייתה צעירה, והיא הפכה מסוכנת ככל שהתבגרנו. התנהגות שתתפרש כתינוקיוּת נחמדה בגיל ארבע וכמרדנות נסבלת בגיל שבע, הופכת להיות קיבעון אינפנטילי בגיל ארבעים וסכנה אמיתית בגיל שבעים.
צריך לציית לחוקים, לא משום שאנחנו מבינים אותם או מזדהים איתם, אלא משום שזה החוק. מותר לשאול למה, אבל צריך לציית גם אם לא מוצאים תשובה טובה. את חוקי ה' צריך לקיים כי הוא בוראנו ומלכנו, ואת חוקי האדם, להבדיל, צריך לקיים כי בלעדיהם איש את רעהו חיים בְּלעוֹ. לפעמים התשובה הכי טובה היא "ככה", ועל זה אמר לי הרב בני לאו: אשרי העם שככה לו. פעם סיפר לי אדם שעובד כמדריך טיולים בחו"ל: "כשאני רואה מרחוק חבורת מטיילים שעוברים את הגדר ואת שלטי האזהרה ומתקרבים לקצה הצוק, אני צועק להם בעברית שיחזרו אחורה. איך אני יודע שהם ישראלים? כי אף אחד אחר לא מזלזל כך בהוראות". בערב יום הכיפורים, על שפת הצוק, הגיע הזמן ללמוד לציית לשלטי האזהרה.
