בשעה שמדינות ערביות במזרח התיכון מנהלות משא ומתן עם ישראל על אזורי סחר חופשי, על חברות הזנק ועל טכנולוגיות-עילית, הפלסטינים מנהלים אתנו שיח אלים ורווי סיסמאות שכאילו נלקחו מדרשותיו של המופתי אל חוסייני מלפני מאה שנים: מאבק מזוין, שחרור האדמות ועמידה איתנה. הגענו באופן חגיגי ליעד שנקרא מזרח תיכון חדש עם החרגה של הפלסטינים. אלה מתעקשים להישאר מאחור, לזעוק את זעקת הקורבן, לפשוט יד לתרומות ולאיים בירי ובבלוני נפץ. הם מתבוננים בעיניים כלות על מדינות ערביות עשירות המחפשות את קרבת ישראל. מדינות שחרף עושרן האדיר הפנימו שהפוטנציאל המצוי בראשו של האדם, גדול מהאוצרות הטמונים באדמותיו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מלכודת קורונה: פרישתו הצפויה של גמזו תהיה אסון למערכת
– הקשר עם המפרץ מחליף בריתות אסטרטגיות ישנות
– נאחזים בתמיכה: קטאר מגבה את הפלסטינים
קריקטורות פלסטיניות ימשיכו לתאר את שליטי המפרץ כ"בוגדים עלובים". קשה לפלסטינים לקבל שבאמירויות ובבחריין ואולי בעוד מדינות, הכירו בכך שהעולם פועל על פי הכלכלה של המוח ולא על פי הכלכלה של השטחים. למרות מרבצי הענק של הנפט והגז שברשותן, במפרציות הבינו שממדע ניתן להתפרנס טוב יותר מאשר מאדמה.
ב"וועדת פיל" שהתכנסה ב-1937 במטרה לחלק את הארץ, הוצעו למופתי שמונים ושבעה אחוזים משטחי ארץ ישראל-פלשתינה. המופתי השיב לבריטים: "הכול או לא כלום", דבר לא השתנה מאז. אחד מעמיתי הפלסטינים להקמת מנגנון התיאום הביטחוני בין ישראל לרש"פ, אמר במפגש עבודה ליישום הסכם אוסלו בשנת 1995: "אמנם אנו בתהליך שלום, אבל זכרו, אנו לעולם לא נוותר על כל פלסטין". הס השתרר בחדר, "אז על איזה הסכם בדיוק חתמנו ולשם מה אנו מתכנסים?" שאלתי. "העולם שגה שגיאה גסה בהחלטת החלוקה של נובמבר 1949", השיב הקצין הפלסטיני וספק שאל ספק קבע: "מדוע הוחלט, שלא הסורים, לא העיראקים ולא אף מדינה ערבית אחרת אלא רק אנו הפלסטינים נחלוק את אדמתנו עמכם?" הפלסטינים לא רואים את הקרבה אלינו כיתרון אלא כאסון גדול, "נכבה".
הפלסטינים עומדים בפני חילופי הנהגה. שמות שונים נזרקים לחלל האוויר, צריך שמישהו יאמר להם כי שם המנהיג פחות חשוב, חשוב במה מאמין אותו המנהיג. אם יגיע עוד "מופתי", עוד "ערפאת" או עוד "אבו מאזן" – הסכסוך יונצח לעולמי עד. לפלסטינים דרוש מנהיג שמבין שכדי להצליח אין צורך לאדם להיות צמוד לאדמתו ובוודאי לא להיהרג עליה, אלא להיות פתוח למתחולל סביבו.
מישהו כתב פעם שמזח הוא גשר מתוסכל, משום שהוא קשור לחוף אחד בלבד ואין לו חוף אחר להתחבר אליו. מדינות ערב נהגו במשך שנים רבות כמו מזחים, המאה ה-21 מוצאת את חלקן מתנהגות כגשרים, תופעה המאמתת את ההערכה שכדי להצליח האדם לא חייב להיות בעל אדמה. ורק הפלסטינים ממשיכים להתנהג כמו מזח.
ד"ר אל"מ במיל' משה אלעד הוא מרצה באקדמית גליל מערבי. בעבר מושל ג'נין ובית לחם וראש התיאום הביטחוני הראשון עם הפלסטינים בתקופת אוסלו
