ישיבת ההנהלה של חברת "פצקל", מפעל לייצור ניירות פצפץ, לא הותירה מקום לספקות. מכל עבר זעקו הטבלאות – המפעל בחובות עצומים ועליו להיכנס לתוכנית הבראה יסודית. עשרות שנים של ניהול כושל הביאו אותו לחדלות פירעון. בצר להם התכנסו נציגי ועד העובדים סביב השולחן והחליטו – אין ברירה, חייבים להחליף את המנהל. ועדת האיתור החלה בחיפושים, ואחרי שבועות ארוכים הצליחה לשכנע את צדוק, מומחה לניהול משברים, להיכנס לנעליים הגדולות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בכירי מח"ש: "אלשיך ביקש להלך עלינו אימים״
– מגפת הקורונה נקלעה בטעות לשנת בחירות ישראלית
– אם לא תשנה מסלול, ניו-יורק עלולה להפוך לדטרויט החדשה
מהוסס אך נחוש התיישב על כיסא המנהלים ועיין בטבלאות התקציב. התמונה הייתה מאוד ברורה – במשך שנים ארוכות המפעל פשוט פיזר תקציבים שאין לו, לכל עבר. בתוך ימים ספורים כינס אספת עובדים מיידית ובה הודיע על השינויים שהוא מתכנן. על הפרק – תוכנית קיצוצים משמעותית שמטרתה להבריא את המצב הכלכלי. עובדי המפעל הגיעו דרוכים לישיבה. האווירה הייתה אופטימית. הנה, הגיע המושיע, גאון בניהול משברים.
תוכנית הקיצוצים של צדוק כללה לא מעט שינויים. כך למשל, הוחלט לעשות מיקור חוץ למערך ההסעדה. הארוחות, שעד אז הגיעו מהקייטרינג של אשתו של צחי יו"ר הוועד, יגיעו מעתה דרך חברה חיצונית שגובה חצי מחיר. צחי היה על הרגליים. "מה זה ככה", הוא זעף, "גודעים פרנסה של אנשים בשם איזו תוכנית הבראה. מה תעשה אשתי, ממה תתפרנס?"
"אולי הגיע הזמן שכמו כל עסק בישראל, אשתך תתחיל לשווק את עצמה גם בחוץ ולא תישען על המפעל כמקור הפרנסה העיקרי שלה", סינן צדוק מתחת לשפם.
תשובתו רק הובילה לזעם נוסף. "אשתי בישלה לעובדים אוכל בריא, בלי אבקת מרק ופוספטים. אתם יודעים מה שמים באוכל שמגיע מבחוץ? מרעילים את העובדים שלנו".
כאשר התברר שצדוק מתכוון גם לפטר 10 אחוזים מעובדי המפעל, פקעה הסבלנות. "אתה זורק אנשים הביתה בלי מקור פרנסה", זעקו המשתתפים, "ומה יעלה בגורלם של אלו שיישארו? הם יצטרכו לתת משמרות נוספות וכל הנטל ייפול עלינו!"
בקהל החלה מהומה. כל סעיף קיצוץ שהכניס צדוק למצגת נתקל בהתנגדות. "איך אפשר לקיים מפעל בלי תקציב ביגוד? ומה פתאום מקצצים בטקס הרמת הכוסית השנתי? זה אירוע הדגל שלנו! בלי הטקס הזה אפשר לסגור את המפעל".
גם ההחלטה להפוך את השטח הצפוני למרכז מבקרים לא עברה בשקט. "אתם לא נורמליים", זעקו עובדי המחסן הסמוך, "יהיה לנו רעש כל היום מהילדים שיבואו לכאן ויפצפצו לנו בראש. החיים שלנו לא יהיו חיים".
"אני צריך להכניס כסף למפעל", זעק צדוק, "מה חשבתם, שיבוא בן אדם והוקוס פוקוס, אין חובות?"
אבל העובדים לא נרגעו. מדי יום שישי התארגנה עצרת מחאה מול ביתו של צדוק נגד מדיניות הקיצוצים. "צדוק מקצץ לנו בכספים אבל לעצמו הוא מושך משכורת", זעקו המפגינים. חלקם כבר הפסיקו לומר לו שלום בבוקר כשהגיע לעבוד.
צדוק לא עמד בזה. חודש אחרי שנכנס לתפקיד הודיע על התפטרותו. שוב יצאה ועדת האיתור לחפש מועמד חדש. רבים סירבו לתפקיד, עד שבסוף נכנסה אליו יפה, ממובילות המחאה, שהודיעה כי תמשוך משכורת נמוכה בהרבה. יפה החליטה לחלק את הצרכים במפעל בשיטת הרמזור. צרכים דחופים סומנו באדום, צרכים בעלי דחיפות בינונית סומנו בצהוב, וצרכים בעלי דחיפות שאינה מיידית סומנו בירוק, מתוך מטרה שבעתיד, כשהמצב ישתפר, יתוקצבו גם הם. "הרעיון הוא לאפשר לעובדים להמשיך בשגרת עבודתם תוך כדי מינימום שינויים", הכריזה יפה, "אנחנו נבצע את הקיצוצים בהדרגה".
תושבי המפעל התמלאו אופטימיות, אבל היא לא נמשכה הרבה זמן. כשהמשכורות החלו להתעכב כי הבנקים הגבילו את מסגרת האשראי הופנו כל האצבעות ליפה. "לקחנו אותך בשביל להוציא אותנו מהתסבוכת", זעקו העובדים, "במקום זה התפתית לרצות את כולם ועכשיו תראי מה קורה – החוב רק עולה, אנחנו במצב גרוע יותר מזה שהתחלנו איתו. כבר היה עדיף את צדוק".
המפגינים, שעד לפני כמה שבועות צבאו על ביתו של צדוק, עברו לביתה של יפה. באישון לילה, לאחר שתש כוחה מהמגפונים והצעקות, יצאה יפה למרפסת והודיעה לכולם: "החלטתי לפרוש מתפקידי. הגעתי למסקנה שאתם לא באמת רוצים שמישהו ינהל אתכם. אתם רוצים שהמצב הכלכלי של המפעל ישתפר, אבל לא מוכנים לשאת בהשלכות".
הקִיץ החודש השני על המפעל, ושוב יצאה ועדת האיתור לחפש מנהיג אחר שיוציא אותו מהמשבר. איש לא היה מוכן לקחת עליו את התפקיד. "מה אני צריך את זה", אמר כל מועמד שפנו אליו, "לא משנה מה אעשה, הם אף פעם לא יעריכו". מאז, כבר חצי שנה שהמפעל לניירות פצפץ מתנהל בחובות עצומים ללא מנהיג שייקח את המושכות. המשכורות לא נכנסות, חלק מהעובדים פצחו בשביתה, טקס הרמת הכוסית השנתי נדחה לאלתר, ובהנהלה כבר החלו לדבר על יבוא חומרי גלם מסין.
מיותר לציין שכל קשר בין הסיפור הזה לברסי וברבש, גמזו ומשבר הקורונה הוא כמובן מקרי בהחלט.
