עירובין דף לב ע"ב
חברותא מעניינת במיוחד מחכה לנו בדף השבוע: מחלוקת בן אב לבן שהיא לכאורה הלכתית ולמעשה מציפה פולמוס חברתי. הגמרא מנתחת ברייתא שעוסקת ב"חבר" – יהודי הנאמן כי עישר את פרותיו – שביקש מעם הארץ ללקט תאנים מהמטע שלו. עם הארץ בהגרה חשוד שלא עישר את פרותיו, ולכן הם מסווגים כ"דמאי" – כעומדים בספק אם נעשרו. שעה שביקש בעל המטע מעם הארץ ללקט את הפרות, עבר שם חבר נאמן נוסף, ושמע את השיחה. כעת נשאלת שאלה, האם מותר לאותו שומע לאכול תאנים מבלי לעשר – או שמא הוא נדרש לעשר אותם. השאלה צצה משום שמדובר במקרה יוצא דופן. לו היה מדובר בבעל התאנים הנאמן, היה ברור שהם נעשרו. לו היה כאן קטיף של עם הארץ בלבד, ברור שהפרות עומדים בספק ויש לעשר אותם. אולם פה יש שילוב במלאכה בין בעל מטע "חבר" ועם הארץ קוטף. מי מהם מכריע את גורל הפרי?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כך יתמודדו המבוגרים עם אתגרי המאה ה-21
– החוקר שהביא להרשעת זדורוב: סימן הנעל בזירה – תעלומה
– בכירי מח"ש: "אלשיך ביקש להלך עלינו אימים״
בדיוק כאן אנחנו נכנסים למחלוקת בין רבי יהודה הנשיא לאביו, רבן שמעון בן גמליאל. רבי טוען שעובר אורח יכול לאכול מהפרות ללא עישור, שכן הוא סומך על בעל התאנים – החבר – שוודאי עישר עבור עם הארץ. אביו, לעומת זאת, טוען שלא ייתכן שבעל התאנים עישר את הפרות ממטע אחר, שכן מצווה מן המובחר לעשר פרות מתוך האזור הסמוך לאלה שמלקטים. נוכח העובדה שרק עכשיו עומדים לקטוף פירות במטע זה, הסיכוי היחיד שהמטע מועשר הוא מפירות רחוקים. נכון, גם במקרה של מעשר ממטע אחר מצוות המעשר עומדת בעינה, אולם זו לא הדרך האידיאלית לקיים אותה.
כאן נפתחת המחלוקת האמיתית בין השניים: האם מוטב שתלמיד חכם ייחשד על ידי עובר אורח שתרם מעשרות לא מהאזור המקיף את התאנים שנקטפות כעת, או שמא עדיף שלא ייחשד בכך גם במחיר שעם הארץ יאכל פרות שהם טבל גמור, כלומר שלא נעשרו כלל. במילים אחרות, האם בעל התאנים צריך היה לעשר אפילו ממקום רחוק את התאנים למקרה שעם הארץ יאכל מהם תוך כדי הקטיף, או שמא האחריות מוטלת על הקוטף בלבד, ובעל הבית מוטב לו שיעשר במקום זה גם אם בינתיים יש חשש שעם הארץ יאכל טבל – פרי לא מעושר כלל.
נראה כי לשניים תפיסה אחרת לחלוטין של המחויבות החברתית שיש לתלמידי החכמים, שכן השאלה בעומק הסוגיה היא: האם מוטב שתלמיד חכם המקפיד על קלה כחמורה יעבור עברה קלה כדי למנוע מאדם אחר לעבור על עברה חמורה, או שמא מוטב שיקפיד כפי שהוא רגיל בעצמו, גם במחיר של עברה חמורה מצדו של עם הארץ.
נראה כי על כפות המאזניים עומדים שני עניינים – ערבות הדדית בכף אחת ומחויבות דתית אישית בכף האחרת. רשב"ג שייך לכאורה לתפיסה האליטיסטית שרואה בבני התורה נבחרת ייחודית, חוד החנית של הקיום היהודי. רבי בנו, לעומת זאת, האיש שערך את המשנה והנגיש אותה לכלל ישראל במידה ניכרת, חושב ופועל מחוץ למסגרת מצומצמת זו.
אולם מעניין לראות בתוך המחלוקת הזו דווקא את המשותף. הן רשב"ג והן רבי יהודה הנשיא יוצאים מנקודת הנחה ברורה מאוד: התורה היא חיוב מוחלט. היא דורשת קיום והקפדה על כל סעיפיה. אין פה מבחן מאמץ חינוכי בשיטת "קיים כפי יכולתך"; אין פה "נו, לפחות ניסית" או "גם הדרך נחשבת". קיום תורה הוא כל כך קיומי ומוחלט עד כדי כך שמפעלם של חז"ל הוא לגדר את האיסורים כך שהיהודי יתרחק מהם ולא יסתכן בעברה. אלא שכאן הם מתרחקים ולמעשה בוחרים בסעיפים שונים של אותו קיום. האחד סובר ששווה לשחרר מעט את גבולות קיום המצווה ובלבד שאיש אחר מישראל לא יעבור עברה מהתורה, בעוד האחר סבור שמי שמקיים את התורה צריך לקיים אותה עד לדקויותיה, גם במחיר לא פשוט של יהודי אחר שעובר על עברה גמורה וחמורה. אצל שניהם דבר אחד ברור: קיום המצוות הוא לא פולקלור, הוא תורת חיים.
