הימין הישראלי מרגיש בימים האחרונים כמו השועל המתוסכל במשל השועל והכרם. ענבי הריבונות פיתו אותו להשתלב בתוכנית טראמפ תמורת דיאטה אידיאולוגית מסוימת, אבל בתום חצי שנת שהייה בגן העדן הקולינרי הוא שוב רעב ורזה כפי שנכנס לשם. לא רק שאין ריבונות, ג'ארד קושנר מגלה שהוא מחזיק בהסכמה ישראלית לפתרון שתי המדינות בתוך גבולות מוגדרים היטב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם עלינו להיכנע לדרישות חמאס בתמורה לשקט בדרום?
– ארגון "עד כאן" תובע משתמש פייסבוק בגין תקיפה ואיום
– בכיר בליכוד על כחול לבן: "אי אפשר לנהל ככה מדינה"
"ישראל הציעה הצעה נדיבה ביותר למדינה פלסטינית", עלץ השבוע יועצו הבכיר של הנשיא האמריקני ה־45, שמשתוקק כעת לניצחון על ביידן בנובמבר ולפרס נובל בדצמבר. באותה נשימה הוא הביע אכזבה קשה מהתנהלות הפלסטינים מולו. אחרי עשרות מתווכים אמריקנים הגיע תורו לגלות שהשלום אינו עומד בראש מעייניהם. שום מפה לא תספק אותם, מלבד זו של פלסטין הגדולה בין הירדן לים. הם תמיד כועסים, ועכשיו יותר מתמיד.
אבל אם רמאללה כה כועסת על התפנית המפתיעה של תוכנית טראמפ, אולי אין הצדקה לזעם על נתניהו מימין, זעם מוזר משהו: האם מישהו בימין ציפה שנתניהו יספח את יישובי יו"ש על אפו וחמתו של דוד אלחייני? שדונלד טראמפ יהיה ימני יותר מבצלאל סמוטריץ'?
כמובן, לא בגלל אלחייני או סמוטריץ' אין ריבונות, גם לא בגלל ראש ממשלת ישראל. לכל היותר אפשר לטעון שאין לו אומץ להחיל ריבונות בלי הסכמת האמריקנים, אך הוא מעולם לא התחייב לעקוף אותם ואף אינו בנוי לכך נפשית. נתניהו, לטוב ולרע, הוא לא מנחם בגין שבתוך חמישה חודשים סיפח את הגולן ועקר את חבל ימית. הוא גם לא אריק שרון, איש המלחמות הגדולות עם הערבים והיהודים כאחד. בענייני חוץ וביטחון הוא מחושב, מדוד וזהיר, לעיתים קרובות זהיר מדי. הזגזגנים המובילים הם האמריקנים, שהחליפו את אתגר השלום הישראלי־פלסטיני בהפקת חתונה מפתיעה בין ירושלים לאבו־דאבי.
אין ספק, מדובר בחתונה חשובה עם חתן עשיר. העולם הסוני מאס בפלסטינים, ומעדיף אותנו רשמית עליהם. אפשרויות כלכליות עצומות נפתחות בפנינו בעיצומה של הקורונה. יעדי טיסה מרוחקים מתקצרים פלאים. הקואליציה המזרח־תיכונית נגד איראן מתהדקת. אנחנו כבר לא לבד במערכה מולה. נתניהו מנצח עליה בכישרון, וחרף מצבו הפוליטי הקשה מצליח לשלוף עוד קלף מנצח ולהגחיך את אויביו מבית. ובכל זאת, אסור להתבלבל בין עיקר לטפל, בין שמחות של יום חולין לקודשי ישראל.
במשך אלפיים שנה התפללנו על שילה ובית־אל, לא על איחוד האמירויות. אבותינו ואבותיהם נכספו להר הבית, הרבה פחות לטיסות בשמי סעודיה. ספק אם היו נמלאים אושר לו התבשרו ששערי ההר ימשיכו להיות סגורים בפני מתפללים יהודים, אך ייפתחו לרווחה בפני גל תיירות מהמפרץ הפרסי. "פתרנו את בעיית הר הבית", זרה השבוע קושנר מלח על פצעיהם. תפקידו השלילי בפרשה היה מכריע. הוא כפה את עמדתו על ישראל.
"אף אחד לא דרש ממני לבחור, או החלת ריבונות או הסכם עם איחוד האמירויות", אמר לי ראש הממשלה, ואני מציע להאמין לו. גם אצל פוליטיקאי תחבולן כמותו יש גבול לציניות ולתכסיסי הבחירות. הוא גאה מאוד בהסכם עם האמירויות, אך עד לאחרונה חתר לריבונות ביו"ש. כשהמריא בשלהי ינואר לטקס המרגש בוושינגטון, פיעמה בו תחושה עזה שהריבונות כבר בכיסו. אחרת לא היה עולה על עצים כה גבוהים, ולא ממיט על עצמו את מפח הנפש של המתנחלים. הוא לא שיתף אותם בהכנת המפה, וכנראה הסתיר מהם עוד כמה דברים חשובים, אך לא שיטה בהם לגמרי. החישובים שלו היו מוטעים. לכן התיר ליונתן אוריך לצייץ באותו יום דרמטי בינואר את הציוץ המפורסם – "ריבונות על כל ההתיישבות ביום ראשון" – אשר נמחק חיש קל. קושנר הטיל וטו.
מדוע נתניהו לא צפה מראש את הווטו של קושנר? ייתכן שהביוגרפים שלו יפתרו את התעלומה אחרי פתיחת הארכיונים. ייתכן שהם גם ינסו לפצח את סוד התנגדותו של קושנר. האם זה קשור ליחסיו ההדוקים עם האגף הפרו־פלסטיני בתקשורת הישראלית? כמי שגדל במשפחה חובבת דמוקרטים, הוא היה קשוב להטפות האגף הזה על מצוות חלוקת הארץ. שר ההיסטוריה כנראה הועיד לו את תפקיד אסתר המלכה בארמון אחשוורוש, אך באופן טרגי הוא מילא תפקיד בסגנון זרש. חתנו הצעיר של הנשיא התעקש שישראל לא תממש את סעיף הריבונות בתוכנית טראמפ לפני שהיא מאמצת רשמית את המפה הבעייתית הצמודה לתוכנית. הוא דחה בשיטתיות מפות משודרגות שהוגשו לו באביב ובקיץ. הפרצוף החמוץ של השגריר דיוויד פרידמן במעמד ההכרזה בבית הלבן על השעיית הריבונות, לעומת החיוכים הרחבים של קושנר, הסגיר את כאב ההזדמנות שהוחמצה.
אם טראמפ יפסיד בנובמבר, קושנר ייזכר כיהודי שסיכל הכרה אמריקנית בריבונות ישראל בשילה ובבית־אל. אם טראמפ ינצח, יש סיכוי – לא גדול, אך גם לא מבוטל – שהריבונות תתממש בתקופת כהונתו השנייה. כך או כך, עצם הנחתה על שולחן הרעיונות הבינלאומי, היא הישג כביר למפעל ההתנחלויות. בתש"ף העולם הפסיק לדבר על עקירת התנחלויות, ועבר לדון בשאלת מעמדן המשפטי. וושינגטון הכירה רשמית בחוקיותן. חבל מאוד שלא אזרה עוז לאפשר את ריבונות ישראל עליהן, אבל השיח השתנה. חצי מיליון יהודים ביו"ש היטו אותו לטובתם. עוד חצי מיליון יכריעו את הכף. צריך רק לקוות שהפעם זה ייקח הרבה פחות מחמישים שנה, בלי הטהרנות המשפטית העצומה של המנהל האזרחי, וההקפאות הרשמיות והבלתי רשמיות מגבוה.
"לא הסכמתי להקפיא את הבנייה", הדגיש נתניהו בתחילת השבוע. למרבה הצער היה פחות נחרץ בסוגיית ההכרה במדינה פלסטינית. לדעתו, קלושים הסיכויים שהפלסטינים יעמדו בתנאים הקשוחים שמציגה להם תוכנית טראמפ כתנאי להקמת מדינה, אך עקרונית הוא אינו שולל אותה, והעיקרון הזה מדאיג ומדאיב יותר מהשעיית הריבונות. כשתיאלם תרועת הפסטיבלים בירושלים ובמפרץ, יצטרכו נאמני ארץ ישראל לוודא את מותו של "פתרון" שתי המדינות; שהוא לא יתממש בטעות דווקא עכשיו.
