1. בפרפרזה על דבריה של מירי רגב במלחמה שניטשה על קיומו של התאגיד בימיו הראשונים, אפשר לומר: מה שווה התנ"ך אם אנחנו לא שולטים בו? זה המסר העיקרי שעולה מהמהומה שפרצה סביב תוכנית הסאטירה המצוינת "היהודים באים". בוקר אחד קמים אנשים דתיים ומגלים שסיפורי העם שלנו, אבות ואימהות האומה, התנ"ך והמשנה והתלמוד וההיסטוריה היהודית על אלפי שנותיה, לא שייכים רק להם אלא לכולם, בלי הבדלי אמונה דתית או פוליטית, ושכלים פרשניים יש גם לתסריטאים מוכשרים (וגם לנשים!), ולא רק לרש"י או לרמב"ן. הלם!
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "היהודים באים": מה כל כך מצחיק בביזוי הדת והמסורת?
– ארה"ב תדרוש מהאו"ם להשיב את העיצומים על איראן
– תושבי רחביה: הפסדנו בעתירה אבל ניצחנו בקרב
2. אילו חלילה וחס התנ"ך היה נערך ונחתם בימינו, חלקים גדולים ממנו היו מושמטים ומצונזרים. ראשים היו נערפים, מעשים נלוזים היו מגוירים, שקרים לבנים היו מוצאים את דרכם להיות אמת (א־לוהית ובלעדית כמובן). היינו מקבלים ספר מסורס ואבות ואימהות נטולי פגם – שרה לא הייתה צוחקת ומפקפקת בדבר הא־ל, אברהם לא היה מנסה להרוג את בנו, רבקה לא הייתה רוקחת מזימות, יעקב לא היה משקר כדי לזכות בברכות, שאול לא היה משתגע מקנאה ומבקש לרצוח את יורשו העתידי, ברור שדוד לא היה מציץ לבת שבע וחוטא, א־לוהים לא היה מתעמר באיוב, הנביא הושע לא היה לוקח אשת זנונים לאישה כאקט נבואי (כלומר המילה זונה בכלל לא הייתה קיימת). ועל שיר השירים בכלל אין מה לדבר. לא קודש ולא קודש קודשים. היה יוצא בחוץ.
יש פה מאבק חשוב על מי ראוי לבוא בשער "היהדות", מאבק על הזהות ומי יכול להיות חלק בעיצובה, מאבק על האפשרות להשתתף בגיבוש הצביון היהודי־ישראלי
3. אפשר לצמצם את הדיון הזה לנקודה אחת פשוטה: האם אבותינו היו אנשים בשר ודם, כמוני כמוכם, או יצורים נעלים. זה כמובן לא ויכוח חדש אלא ויכוח עתיק יומין, לפחות כמו הצ'ולנט, שניעור לחיים בגלל החייאתו במדיה חדשה שלא ארוזה בצורת דף גמרא. מפה והלאה הדיון הופך לשיח חירשים. דתיים מדברים על "חילול השם" – שם קוד פנימי ליציאה לקרב כמו "מי לה' אליי" – שאין לחילונים אפשרות "להתחשב" בו, וכן על מה היה קורה אם היו צוחקים על מוחמד – ברצינות? זה טיעון? אתם רוצים להידמות לאסלאם הפונדמנטליסטי? כמו כן הם מדברים על פגיעה ברגשותיהם, שזה בעיניי טיעון לא בוגר מנטלית שבדרך כלל שייך רק לצד אחד – הדתי. (לפי המשוואה הזו מצעד בהמות למשל לא פוגע ברגשות של אנשים). לאנשים שונים יש דעות שונות וחירות לצחוק, כן, גם על אמונות של אחרים. (זה אולי לא הדבר הכי מנומס בעולם, אבל סאטירה טובה לא צריכה להיות מנומסת). באסה עם הקטע הזה של הבחירה החופשית (ובואו ניזכר איזה צד של המפה הדתית והפוליטית נלחם עד חורמה בתקינות הפוליטית ושמח על שקיעתה).
4. במעבר חד אך קשור, בדיון שהתקיים השבוע בעניין המיצגים המיניים נגד שרה נתניהו, אמרה ח"כ קטי שטרית: "כל השיח הזה מתאפשר רק בגלל החופש שניתן לבני אדם לעשות מה שהם רוצים". זה יופי של משפט, תודו. אני לא סתם חותכת רגע הצידה מהנושא המרכזי שלנו – הלגיטימיות של "היהודים באים" להשתתף בעיצוב הזהות שלנו – כי בלב ליבו של הדיון הזה אנו בעצם מדברים על מבני כוח ועל החופש לערער עליהם. יותר מכל דבר אחר, האדם והאזרח הפשוט צריך להיזהר לא לתת יותר מדי כוח לשלטון – דתי או פוליטי.
5. מדהים שמי שמוביל את המחאה נגד "היהודים באים" הם חרדים שבכלל מפחדים ללמוד תנ"ך. הם כמובן מוצאים לזה פירושים הגיוניים מאוד (שימו לב, יש פירושים ויש פירושים), ויש להם על מי לסמוך: מספיק ללמוד גמרא. בגמרא יש הכול. בתלמוד במסכת קידושין (ל, א), מובאת ההדרכה "לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד". ולדעת רבנו תם הלומד תלמוד בבלי יוצא ידי חובת לימוד שלושת התחומים, שכן התלמוד הבבלי כולל הכול, ומובאים בו פסוקים מן התנ"ך, משניות והלכות, וכן טעמים וסברות.
אפשר להבין את החשש מהתנ"ך בגלל כל אותם סיפורים "אנושיים" מאוד שלא היו מקבלים חותמת כשרות מהרבנות הראשית. התנ"ך הוא ספר מפחיד בזירה שפועלת מתוך כוח וסמכות. מערכת דתית לא רוצה ביקורת ודמיון חופשי ולא מעוניינת בשאלות קשות. כל ערעור על "הקדושה" הוא ערעור על מרכזי הכוח, ומי שמערער "פוגע בקודשי ישראל".
6. לא סתם האמירה של רגב שבה פתחנו, נחרטה בתודעה הציבורית שלנו ונכנסה לספר דברי הימים ד', ואומרת דרשני: כשמפלגת השלטון נאבקת מרה בגוף ציבורי אחר, אני עם הגוף הציבורי האחר, כי כוח צריך להגביל. וכשחרדים ודתיים נאבקים בעגלה מלאה מאוד אף שעגלוניה אינם חובשי כיפה או כיסוי ראש ומגלים בקיאות מרשימה במקורות היהודיים, אז אני עם העגלה האחרת. מאותה סיבה (חוץ מזה שהם פשוט טובים במה שהם עושים) – כי כוח צריך להגביל. ויפה לצחוק עליו. והשחוק יפה לבריאות הנפשית־לאומית שלנו.
7. מנכ"ל האיחוד הלאומי יהודה ולד דרש להסיר את סרטוני הסדרה מהאתר "תנ"ך ממלכתי" של משרד החינוך, בטענה שהסדרה "מבזה בבוטות ובאופן עקבי את היהדות, תורת ישראל ומסורת ישראל". אין פה שמד, אף אחד לא מכריח שום ילד דתי עם פאות לצפות בסדרה הזאת, אף אחד לא כופה על מורים בממ"ד להשתמש במערכונים כחומר לימודי ביקורתי באולפנות ובישיבות, אבל ולד, שילדיו לא הולכים להתחנך בחינוך ממלכתי כמובן, וכל עוד זה היה תלוי בו גם צאצאי־צאצאיו לא יפקדו מוסדות לימוד כאלו – חושב שלגיטימי לבוא בדרישה כזו. בואו לרגע קט נעשה דמיון מודרך ונשאל את עצמנו מה היה קורה אילו יוצרי הסדרה נטלי מרכוס, אסף בייזר ויואב גרוס היו מבקשים להתערב בתכנים הנלמדים בזרם החינוך הממלכתי־דתי. יו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, ד"ר מירי שליסל, דחתה את בקשתו של ולד והסבירה ש"סאטירה היא כלי חינוכי המעורר לחשיבה וביקורת ומתחבר לעולמם של התלמידים".
8. בסוף יש פה מאבק חשוב על מי ראוי לבוא בשער "היהדות", יש פה מאבק על הזהות ומי יכול להיות חלק בעיצוב שלה, מאבק על האפשרות להשתתף בגיבוש הצביון היהודי־ישראלי שלנו, גם דרך תרבות פופולרית. לי ברור שלכולם יש מקום בתוכה. גם ליוצרים מוכשרים כשדים טפו עליהם, הלוואי על כולנו.
9. תשקוט הארץ יממה. עד הסערה התורנית הבאה.
