ואז עלה לי החום. אני מזהה שזה קורה עוד לפני שהמדחום נכנס לי לפה, כשאני מנענעת את הראש ומרגישה כאב פנימי בתוכו. בתוך שעות ספורות התחלתי להרגיש את הצמרמורות עוברות בגופי. ההליכה נעשתה כבדה, כל סנטימטר היה כמו טיפוס על האנפורנה. ואז, מה שנקרא, נפלתי למשכב. התכסיתי כולי בשמיכה, גם מעל הראש, ולא הצלחתי להתחמם. באמצע אוגוסט מצאתי את עצמי מכבה מזגן ושולפת מהארון סווטשירט ישן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בעקבות ההסכם: הפוטנציאל הכלכלי לתעשיות הביטחוניות
– לתשומת לב האיחוד האירופי: ככה עושים שלום במזרח התיכון
– נאום המשובטים של ח"כ תהלה פרידמן
אני לא מאלו שחולים הרבה, אבל כשאני חולה – זה עד הסוף. כבר הרבה זמן שלא הייתי חולה ככה, ממש מרותקת למיטה, ברמה שלא היה לי אפילו כוח להזיז את האצבעות לכיוון נטפליקס. השלום עם איחוד האמירויות, הקרבות על נחל האסי, הריאיון של שרה נתניהו – הכול חלף מעליי ונתקל באדישות מופגנת. קצת כמו הסרט "בזמן שישנת": כיביתי את התודעה.
אנשים תמיד אומרים לי "איזה כיף לך שאת עיתונאית. הזמנים שלך בידייך, את פוגשת אנשים מעניינים, לא מגיעה למשרד משמונה עד שש". זה נכון, עד שחולים. כי את הדדליין לא מעניין שאני כרגע בשלבי גסיסה מתקדמים. ואין דבר קשה יותר מאשר הידיעה שבגלל מחלתך מערכת שלמה עכשיו מתחרפנת, עורך מחפש כתבה חלופית, ודפקת את כולם. במשך כל אותם ימים עבדתי תוך כדי מחלה, ביד אחת מראיינת וביד השנייה דוחפת נורופן ללוע. עד שתש כוחי.
זה דבר אחד להיות חולים, ודבר אחר להיות חולים בתקופת הקורונה. אנשים שומעים שפיתחת חום וישר מרחיקים את הילדים שלך מהם, כאילו אין וירוסים אחרים בעולם. מעבר לחום לא היו לי תסמינים אחרים. לא איבדתי את חוש הטעם, לא היה לי צינון או שיעול, ואיש בסביבתי הקרובה לא גילה תסמיני קורונה. אבל מבחינת הסביבה, כך ידעתי, אני כבר פרסונה נון גראטה. אז גזרתי על עצמי בידוד וסימסתי לרופא המשפחה שלי.
הנה עניין שחייב להימשך אחרי הקורונה: פתאום אפשר להשיג את הרופאים שלנו בטלפון. פתאום לא צריך שום פקס בשביל לקבל הפניה. מי צריך סטטוסקופ, כשאפשר להגיד לרופא מה יש לך וגם להודיע לו איזה כדור את מעדיפה. בואו נודה בזה – כל הקטע הזה של "אני חייב לראות אותך" הוא אוברייטד.
אז נשלחתי לבדיקת קורונה. אם הבנתי נכון את התקנות עליי להישאר בבידוד עד לאחר הבדיקה, ומותר לי רק לנסוע אליה. אלא שביישוב כמו ביישוב – את לא באמת יכולה לבצע פרוצדורה כזו בלי להיתקל במכשולים. טרמפיסט עייף שחיכה על הדרך עצר אותי ושאל "לירושלים?"
"לגמרי", עניתי, "אבל אני בדרך לבדיקת קורונה. סתם עצרתי כדי שלא תחשוב שאני מתעלמת ממך". הטרמפיסט הנהן, נסוג לאחור, ויש מצב שאחרי שנסעתי גם ריסס על עצמו די־די־טי והחליט ללכת ברגל.
הדרך למרפאת שייח' ג'ראח רצופה כוונות טובות אך נטולת חניה. שם הייתה הבדיקה הקרובה ביותר, ובשלב הזה כבר לא הייתי בררנית. למי שטרם זכה בעונג לעשות בדיקת קורונה – כל העסק מרגיש די מפוקפק. את נכנסת באיזו כניסה אחורית של מרפאה, מחכה לך שם אסטרונאוט לבוש לבן מכף רגל ועד ראש, וכל המפגש נראה כמו עסקת סמים. שא־לוהים יעזור לי, אם הקורונה כל כך מידבקת – למה הם דוחפים את המטוש עד המוח? בוא אני אתעטש לך על המטוש ונסגור עניין. לא ידעתי אם זו אכן הפרוצדורה או שהבודק נוקם בי עכשיו על הנכבה.
הבדיקה יצאה שלילית, ורק אז הסכים הרופא לראות אותי במרפאה. גם שם נחשבתי לפרסונה נון גראטה. יש לך חום? שבי בחוץ בעמדת "כס הקלון" שהכנו לכבודך. אנשים עברו לידי והידקו את המסכה אל אפם. רציתי לצעוק להם: "כבר יצאתי שלילית לקורונה, מתי אתם נבדקתם לאחרונה, הא?"
הרופא יצא אליי בבגדי האסטרונאוט שלו. "מה קרה רחלי?" שאל אותי בקול רך, "אני לא מכיר אותך ככה חולה".
ואז נשברתי. "אני…" אמרתי לו בקול רועד מצמרמורות, "אני לא יכולה יותר! כבר חמישה ימים שכולם רק מדברים איתי על קורונה, כאילו אין עוד מחלות בעולם. אין מצב שאני יוצאת מכאן בלי אנטיביוטיקה". הדוקטור החזיר לי מבט מזדהה ושלח אותי לסדרת בדיקות ולבדיקת קורונה נוספת, כי "אולי הקודמת הייתה כוזבת".
חמישה ימים עברו עד שקיבלתי אנטיביוטיקה. חמישה ימים של אפיסת כוחות מוחלטת. היה לילה אחד שבו הודעתי לבעלי: "היה נעים להכיר, תשמור על הילדים, לא בטוחה שאני קמה מחר בבוקר". אין לי טענות לאנשי הרפואה – הם פועלים על פי הנהלים, הרופא שלי היה אמפתי ועשה את כל מה שהיה יכול בשבילי. גם תוצאות הבדיקות חזרו במהירות, העסק בסך הכול עובד, באמת. אבל במו גופי שילמתי את מחיר החשדנות, כי שמונה שעות אחרי שבלעתי את הכדור הראשון נעלם החום כלא היה. שלושה ימים אחרי שכבר חזרתי לעבוד הגיעו הבדיקות הסופיות. "גילינו חיידק, תמשיכי עם האנטיביוטיקה", כתב לי הרופא בווטסאפ. אין על רפואה מרחוק.
