גילוי נאות: אני לא רואה היהודים באים. ודווקא ניסיתי לצפות כשנתקלתי בסרטון פה ושם שהחלטתי לתת לו צ'אנס. כי אם החבר'ה מצטטים מהתוכנית הזאת אולי היא לא נוראית עד כדי כך. טעות.
ולא, זה לא כי אני דוסית "חשוכה" לא עלינו, או כי חלילה אין לי טלוויזיה בבית. אמנם הילדות שלי עברה עלי בלי מסך קטן בסלון הביתי, אבל בשביל מה היו חברים וסבא וסבתא עם כבלים? ההורים לא מנעו אותה מאיתנו בשל איזשהו אידיאל נאצל, אלא בשל האמונה הפשוטה שלמוח שלנו לא מגיע להתנוון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אפשר לבקר את "היהודים באים", אבל להפגין נגדה זה גרוטסקי
– כשמירי רגב הביסה את אופירה וברקו
– באסון בביירות נפגעה גם המורשת ההיסטורית של ארץ הארזים
גדלתי מאז. התבגרתי ועזבתי את הבית ומעולם לא הייתה חסרה לי טלוויזיה בבית. הרגשתי טוב עם העובדה שאני יודעת ליהנות, להירגע ולהתבטל גם בלעדיה. אך כמה חודשים לפני הקורונה הכנסנו טלוויזיה חכמה וחדשה ועם פרוץ הסגר, התחברנו לאחת מספקיות התוכן כדי לא למצות את הנטפליקס מהר מדי.
גילוי נאות 2: אם זה תלוי בי, אני לא אזפזפ לערוץ 11. תנועה מוכרת בין יושבי הספות מול המסך הקטן היא זיפזופ אינסופי כדי למצוא תוכנית מעניינת מספיק. מבחינתי, התכנים שתאגיד השידור מספק לנו ברובם הגדול והמוחלט אינם נוגעים לי, מעניינים אותי או אמינים בעיני מבחינת נקודת מבט.
תגידו, נכון, ככה זה תקשורת, תמיד מוטה. כל גוף והאג'נדה שלו. אני בעד. בתור עובדת של גוף תקשורת אחר, אני יודעת עד כמה זה מורכב לתת תמונה מאוזנת ורחבה על המתרחש. אך על כלי תקשורת – עיתון, תחנת רדיו, ערוץ טלוויזיה – פרטי לא חלה חובת האיזון כמו שמתבקש מגוף ציבורי המתיימר לייצג את כולם.
כן תאגיד השידור, אני מדברת עליכם.
הדיבור עכשיו על היהודים באים הוא רק אבן קטנה שמניעה אדוות באגם הקרוי "הטיה כמעט נסתרת נגד אוכלוסיות כאלה ואחרות בישראל". אני אופתע לטובה אם ההפגנה תניע משהו ותגרום לשינוי מהותי בתאגיד. כי כשהתאגיד טוען שהוא "מספק תוכן הפונה למגוון האוכלוסיות והזרמים בחברה הישראלית", משהו בי מוחה, כשהוא אומר "כאן כל הציבור יכול וצריך ליהנות מהשידורים ומהתכנים השונים", משהו בי כבר מתפוצץ.
כי אני לא נהנית, לפעמים אפילו מרגישה לא רצויה. התחושה היא שהכסף שלי – ושל כלל משלמי המיסים – מבוזבז על תוכן שמתאים לפלח אוכלוסייה קטן ומסוים.
והיהודים באים? לא מסוגלת לראות, לא מצליחה להבין מה כל כך מצחיק בביזוי הזה. כן, גיבורי התנ"ך היו בני אדם, הם עשו טעויות – גם כאלה קריטיות, אבל להפוך אותם לרוצחים, אנסים, שונאי אלוהים ואדם – עד כאן. דוד המלך לא השתין על העם מהמקפצה והם בירכו אותו על כך, משה רבנו לא שבר את הלוחות על ראש של בנאדם והכהן הגדול לא התייחס לבית המקדש כאל בית בושת.
כן, אני ימנית, מתנחלת ואפילו דתייה – מהסוג הפתוח שאין לו בעיה לצחוק על עצמו, אבל גם מהסוג שמאמין שהומור לא מצדיק שבירה של כל המוסכמות וניפוץ כל החומות. לא, לא מאמינה בקיבעון מחשבתי ובהליכה באיזשהו תלם שקבע מישהו לפני איקס זמן. אני כן מאמינה בביקורת מתוך מחשבה, ולא מתוך זלזול. בביקורת ממקום שרוצה לשפר, ולא ממקום שמנסה להרוס כי ככה בא לו. כי זה מצחיק.
אני יכולה להשוות ולהגיד: אם היו עושים תוכנית כזאת על הדת המוסלמית היוצרים היו משלמים על כך ביוקר, היינו שומעים על זה עד קץ כל הדורות. אבל זה לא העניין. תצחקו, באמת. אני חושבת שצחוק והומור הם דרך בריאה להתמודד עם העולם על כל גווניו, אבל אל תנוונו לי את המוח. אל תרדדו לי את ההומור.
ובעיקר, אל תצעקו "הדתה" כי אם זה מה שאתם מוכרים, מה הפלא שזה מלחיץ אתכם.
