"ניפגש במקום שאין בו חושך", אומר או'בריאן לווינסטון, גיבור הספר 1984. וינסטון מפרש את המקום המואר הזה כמעין עתיד לא ידוע, אוטופי בוודאי, שאפשר אולי להכיר באופן מיסטי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פרשת ראה: עלינו לקחת את האחריות בידיים
– דרישה למנהיגות חדשה: הפיצוץ ששבר את אזרחי לבנון
– דעה: אירית רחמים חושבת שגורל האנושות מוטל על כתפי מפיקות האירועים
זיהוי האור עם הטוב הוא אחד הדימויים האנושיים הטבעיים והעתיקים. הוא נוכח למשל בתורה, אצל הפיתגוראים ואפלטון, במגילת "מלחמת בני אור בבני חושך" של האיסיים בקומראן, ובשלל תרבויות ודורות. בעידן המודרני הפך האור למוטיב פוליטי בשל הנאורות, התנועה האוניברסלית מהמאה ה־18 שבאה לשחרר את האדם מן הכבלים ה"חשוכים" של הדת, האצולה והמסורת, ולבנות עולם מוסרי יותר, רציונלי יותר, "מואר" יותר.
אחת לאיזה זמן מוגבל אני נעתר לבקשה להשתתף בתוכנית אקטואליה בטלוויזיה. הפורמט ידוע ומוכר: פאנל פרשנים שבו כמעט תמיד הימין נמצא במיעוט בולט, דן בסוגיות אקטואליות.
בזכות הופעותיי אלו התוודעתי לתופעה מעניינת. כמעט תמיד אחרי תוכניות כאלה אפשר למצוא ברשתות החברתיות אנשי שמאל, כולל אנשי תקשורת, שמלינים על כך שהוזמנו אליהן אנשי ימין. לא די לאותם אנשי שמאל שהם שולטים שליטה גמורה בתקשורת המרכזית, הם מעוניינים גם להכחיד כל פתחון פה נדיר שהימין מקבל.
לדוגמה, לפני כשבועיים צייצה בטוויטר נעמה ריבה, כתבת הארץ, שהיא עומדת "לדפוק את הראש בקיר" אחרי שראתה בערוץ 12 את עמית סגל "משקר ומתבכיין", זפזפה לערוץ 13 רק כדי לגלות שם את שרון גל "משקר", ואז העבירה לערוץ 11 שבו נדב העצני "משקר". "תקשורת ישראלית", מצווה ריבה, "תתאפסי".
ריבה איננה אושיית רשת; יש לה אלפים ספורים של עוקבים, וציוציה זוכים בדרך כלל ללייקים בודדים. אבל פרצי האי־סובלנות הללו שלה זכו, בהתאם להתלהבות שגורף בדרך כלל ז'אנר "מתי שוחטים כבר את כבשת הרש של הימין", למאות לייקים ולעשרות שיתופים.
איך אפשר להבין את אותם אנשי שמאל שעצם הדיון עם הימין מחריד אותם? שבעבורם גם ימני אחד הוא הפרעה במסך? יש משהו מבלבל באנשים בעלי הלך רוח שכזה. מצד אחד הם תרבותיים, משכילים ורואים בעצמם מוסריים לעילא. מצד שני, אין להם שום בעיה להשתיק כל עמדה שונה משלהם. כיהודים וכבני תרבות מערבית, אנחנו רגילים להתייחס לדיון ולפולמוס כבעלי ערך פנימי. מבחינתם, העולם כולו צריך להיצבע רק בצבעים שלהם.
גרדום בקצה השביל
לתופעות ההשתקה האנטי־ליברליות הללו יש שורשים היסטוריים מובהקים. עוד מראשית הנאורות עלה חשד בקרב מבקריה שיש לה נטייה דכאנית ואלימה. "בחורשת האקדמיה שלהם, בקצה כל שביל, לא תראה דבר מלבד הגרדום", כתב ב־1790 אדמונד ברק על הפילוסופים הנאורים של צרפת. והוא צדק. בגילוייה הקיצוניים הפכה הנאורות לאידאולוגיה רצחנית. האור הגדול הנביט זרעי פורענות מחרידה, מלווה בחוסר מודעות מוסרית משוועת.
רובספייר, למשל, כתב ב־1794 על "עקרונות המוסר הפוליטי" שצריכים לכוון את צרפת. הוא הילל את עקרון השוויון, וסיפר על צרפת ש"תאפיל על תהילתם של כל העמים החופשיים שקדמו לה, תהפוך למודל לכל האומות, תהיה הטרור של המדכאים, נחמתם של המדוכאים, ועיטור האנושות". את הדברים הנפלאים הללו כתב ל"ועדה לביטחון הציבור" שלו, שבאותו זמן הוציאה להורג עשרות אלפים מ"אויבי המהפכה".
ההיסטוריה מראה שבעת המודרנית מי שלרוב חשופים לסכנה האנטי־ליברלית הם דווקא ה"נאורים". רק שמור אותי מנאוריי, מחשוכיי אשמר בעצמי
והנה סטלין נואם בגאווה על "חוקת סטלין" מ־1936, שבזכותה יש לבריה"מ "החוקה הדמוקרטית במלואה היחידה בעולם". "בדמוקרטיה של המדינות הקפיטליסטיות", הסביר שמש העמים, "יש מעמדות נאבקים, לכן היא בחשבון הסופי דמוקרטיה בעבור המעמדות בעלי הקניין. בבריה"מ, לעומת זאת, הדמוקרטיה היא למען מעמד העובדים, כלומר, דמוקרטיה לכולם". בשנתיים שבין 1936 ל־1938 ביצעה הדמוקרטיה המלאה והחוקתית "היחידה בעולם" את הטיהור הגדול, שבו הוצאו להורג כמיליון מ"אויבי הקדמה".
תיוג במקום דיון
חלילה לי מלהשוות את השמאל הישראלי למפלצות האדם הללו. אבל אסור גם להתעלם מכך שבזמנם רבים בשמאל החשיבו את רובספייר וסטלין למתקדמים ונאורים. היעקובינים הסעירו את המהפכנים באירופה כולה, והקומוניסטים זכו לחיבוק פרוגרסיבי רב־שנים במערב. בחוגים לא מבוטלים הודהדו המסרים שצרפת היעקובינית היא "עיטור האנושות", ובריה"מ של סטלין היא "הדמוקרטיה המלאה היחידה בעולם".
האור הגדול סימא את עיניהם של פרוגרסיבים רבים, ונקפו שנים עד שהדיקטטורים הרצחניים עברו לצד החשוך של ההיסטוריה. מעריציהם ומצדיקיהם לא היו אנשים רעים. להפך, הם היו "נאורים", או כמו שאומרים היום, "נֵעוֹרִים" (woke). הם האמינו שהם מייצגים את הצדק, המוסר והאמת, ושאחרים פשוט לא רואים זאת.
ופה נעוצה הבעיה. המכלול הטהרני הזה אחראי, דווקא בקרב אנשים תרבותיים, להלך רוח אלים ודכאני. דימוי האור מטעה, משום שהוא מטשטש את העובדה שמאמְציו נוטים להיות בעלי אישיות סמכותנית.
מי שרואה בעצמו מואר, רואה בכל מי שאינו כמותו – חשוך. מבחינתו ניצבים בצידו, שטופי אור יקרות, האמת, הצדק והמוסר, ובצד השני אורבים בעלטה השקר, העוול והרשע. לכן מלחמת "בני האור" ב"בני החושך" היא מלחמת חורמה. כשהצדק והמוסר נלחמים בעוול וברשע, הכול מותר.
לא רק שבמלחמה הזאת אין מקום לצניעות, היסוס ופקפוק – אבני היסוד של הליברליזם הקלאסי וחופש הביטוי – אין בה גם מקום לסובלנות, דיאלוג ופשרה, עמודי התווך של הדמוקרטיה וזכויות האזרח. הלך הרוח הדכאני הזה עומד מאחורי תרבות הפוליטיקלי־קורקט, שיטת התיוג־במקום־דיון, והתקווה שיריבים פוליטיים יתאדו מן החיים הציבוריים וישאירו אותנו בעולם "נאור" יותר.
פה אולי נעוץ יתרונה הגדול של השמרנות הליברלית. מטרות אידאולוגיות אוטופיות נוטות להסתיר את בעייתיות האמצעים; "כשחוטבים עצים עפים שבבים", כדברי לנין. מכיוון שהשמרנות מציבה מראש יעדים צנועים יותר, היא זוכרת לבדוק שגם האמצעים ראויים.
שני הצדדים צריכים להיזהר מהמלכודת האידאולוגית הדכאנית; אך ההיסטוריה מראה שבעת המודרנית מי שלרוב חשופים לסכנה האנטי־ליברלית הם דווקא ה"נאורים". רק שמור אותי מנאוריי; מחשוכיי אשמר בעצמי.
אחרי שנתפס, כשהוא נמצא בחדרו, תחת שבט החקירות של או'בריאן, מבין וינסטון מהו "המקום שאין בו חושך". זהו תא מאסרו, שבו האור לעולם לא כבה. האור מייסר אותו, ומשמש, בהיפוך אורווליאני טיפוסי, לדיכוי ועינוי. אם לא נזהרים, גם האור המחטא יכול להפוך לטמא. 
