בשבוע שעבר חששתי לבריאותו של נפתלי בנט. הוא עמד על דוכן הכנסת ונראה כאילו הוא עומד לחטוף התקף לב. "מה אתם עושים?! השתגעתם?! העם הולך ומת!" זעק בקול נשבר. "מה עוד אני צריך לעשות?" הוסיף בייאוש.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סרטי אימה פוטוגניים למיטיבי לכת
– פריחה בימי רדיפה: כך צמחו גדולי התורה בקהילות ספרד
– הפיצוץ האדיר בביירות חשף את התוכנית הזדונית של חיזבאללה
בנט, כמו העם כולו, מביט בעיניים כלות ובלתי-מאמינות במנהיגיו, בין אם מדובר בראש הממשלה הנוכחי או בזה שאמר עליו "זו חליפתי", הגוררים את המדינה ללא כל צורך לבחירות. הרי מי מאמין שהוויכוח על תקציב חד שנתי או דו שנתי הוא ענייני, ולא מתנהל על טהרת השיקולים הפוליטיים.
גנץ מתעקש על שלו כי אינו רוצה לאבד לחלוטין את חוט השדרה ולהפוך לרכיכה מושלמת ונתניהו – טוב, הוא נתניהו. כאשר הופיע בטלוויזיה ערב הקמת ממשלת האחדות והבטיח כי יקיים את הרוטציה "בלי טריקים ובלי שטיקים", רצינו להאמין לו ושוב נפלנו בפח. מישהו חושב שתקציב לשלושה חודשים הוא מה שישראל צריכה כעת? מה קרה שממציא שיטת התקציב הדו-שנתי, שגם בהסכם הקואליציוני עם כחול-לבן התעקש ואף חתם על כך, התהפך פתאום? מישהו עוד עלול לחשוב שהסיבה היא הסקרים המנבאים רוב לימין והוא מבקש לנצל את הרוח. והעם הנאנק? טוב, הוא כבר יתרגל.
ההנחה הרווחת היא שנתניהו גמר אומר שמה שהוא צריך כעת הן בחירות. העובדה שהשבוע בוטלה ישיבת הממשלה בשל דברים של מה בכך, רק מחזקת תחושה זו. הדילמה שלו היא רק האם כדאי לו ללכת בחירות לפני פתיחת שלב ההוכחות במשפט או אחריו. בכל מקרה, שואלים אותו והוא גם שואל את עצמו, מה פתאום למסור את הגה השלטון לגנץ? מה קרה? הבטחתי? היה פעם ראש ממשלה (שמיר) שקנה את חוזקו ויציבותו בזכות השאלה: "האם גם הבטחתי לקיים?"
אבל איש לא יתקע כף שהפעם יצליח נתניהו לגבש רוב של 61 אחרי שכשל בכך שלוש פעמים. דפוסי ההצבעה הם חולות נודדים שאין לדעת לאן תישאם הרוח.
ובאמצע, ניצב נפתלי בנט עם הדילמה הנצחית. הסקרים האחרונים מיטיבים עמו ומעניקים לו 16 עד 18 מנדטים. בחלקם הוא הופך לאלטרנטיבה ממשית ללפיד גם בשל העובדה שטיעוניו והתנהלותו קונים להם שביתה בלבבות רבים. בנט מוצג כמבוגר האחראי שאינו מתנהג כאופוזיציונר בטלן שיודע רק ללהג בשעשועי לשון, כלפיד, אלא לצאת לשטח, ללמוד את הנושא העומד על הפרק ולחזור עם הצעות פתרון שלפעמים ההנהגה גם מאמצת תוך נטילת הקרדיט לעצמה.
גם בנט ניצב על פסגת הדיונה ורואה את הרוח מעיפה את החולות הנודדים לעברו. הוא למוד ניסיון. הסקרים כבר הבטיחו לו 18 מנדטים ערב בחירות 2015 והוא סיים עם 8. בבחירות שלאחר מכן, כבר לא עבר את אחוז החסימה. לבכות ולילל "ביבי שתה לי את המנדטים" זו טקטיקה שאפשר לנקוט פעם אחת, מקסימום פעמיים. יותר זה לא עובד. הוא יודע היטב שהחולות ישנו כיוון ברגע שהוא יישאל בכל אולפן: "על מי תמליצו לנשיא?"
זו המלכודת. איך להתבדל מנתניהו אך לא להטביל עצמו לכנסיית "רק לא ביבי". אם יאמר שלא יתמוך בנתניהו – יזרמו המנדטים ממנו והלאה. יצביעו עליו כעל שמאלן ההולך למכור את המדינה. אם יאמר שוב, כשם שעשה בשלוש מערכות הבחירות האחרונות, "נתניהו" – ייפגע קשות, יאבד את הילת האופוזיציה האחראית והשקולה הקונה לו קרדיט ציבורי רב בעת הנוכחית. "אז מה עשית?" ישאלו אותו אז. "לשם מה היה כל הרעש?"
לכן לבנט אין כל ברירה. התשובה היחידה שעליו לתת לשאלה "על מי תמליץ" צריכה להיות: "אנחנו נמליץ על נפתלי בנט".
בכך ימצב עצמו כאלטרנטיבה ראויה לשלטון מול נתניהו וגנץ שאבדו לחלוטין את החזון ונוהים אחרי ה"בייס המפלגתי". בחכמה נטולת שגיאות, עשוי בנט ליטול נתחים שמנים הן מה"בייס" הביביסטי והן משארית הפליטה של גנץ. הוא יראה לציבור כי היום שאחרי נתניהו נמצא מאחורי הכותל והוא זה שאחראי לכך. זו ההזדמנות האחרונה שלו שיכולה להביאו אל כורסת עור הצבי הנכספת, כס ראש הממשלה. זה אולי נשמע הזוי, כיצד ניתן להגיע לשם עם 18 מנדטים? אבל אסור לשכוח כי גנץ היה אמור להגיע לשם עם מספר נמוך בהרבה.
כדי להצליח, עליו לדבוק בכמה עקרונות. רבים בליכוד בשלים להחליף את דפוסי הצבעתם, הן בשל אכזבתם מהדרך שבה מנהל נתניהו את משבר הקורונה והן בשל מצבם הכלכלי האישי, ותעיד על כך העובדה שהליכוד מאבד חמישה עד שמונה מנדטים בסקרים האחרונים.
הראשון שבהם הוא להוכיח לציבור הרחב שנתניהו, שפעם היה ימין ממלכתי ושהאידיאולוגיה הנחתה אותו בדרך הימין הממלכתי, הפך לפוסט-ימין ממלכתי. הוא זה שבתירוצים שונים הקפיא יותר מכל אחד בנייה בהתנחלויות, אפשר הריסת בתים בהם, תוך ניקור עיני תושביהם בהבטחות שווא, התיר למנהל האזרחי להמשיך ולמרר את חיי המתיישבים, סירב להרוס בנייה בלתי חוקית פלשתינית ודומה שאיש אינו חולק על כך שאם יובשלו התנאים וימולאו הדרישות – הוא גם יכיר במדינה פלשתינית.
בנט חייב להכריז כי הוא ומפלגתו יחוללו את הרפורמה הנדרשת במערכת המשפט, בפרקליטות ומנגנון אכיפת החוק שהשקיפות מהן והלאה. עליו להדגיש שראש הממשלה, במשך כל שנות כהונתו, בלם בגופו כל ניסיון לבצע רפורמות במערכת המסואבת הזו ורק משקמה עליו לכלותו החל להשתלח בה, אך זה כבר היה מאוחר מדי ונטול כל אמינות.
בנט חייב ליצור אמינות כלפי מצביעיו מהציונות הדתית. בחוגיה יש התפכחות מסוימת מיחסו המזלזל והמתנשא של נתניהו בה, בביטחונו כי היא מונחת בכיסו, כי הרי איזו אלטרנטיבה יש לה? בו בזמן, נתניהו מכר את משרות הרבנים הראשיים, בתי הדין הרבניים, מערכות הכשרות ומכלול שירותי הדת במדינה לא לאלה המאמינים בממלכתיות ובציונות אלא למפלגות החרדיות, אלה שאינן מאמינות שמדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו", אלה שלא נקפם ליבם לעקור קברי יהודים מגוש קטיף, אלה שאחד מדבריהם הראשיים הגדיר עצמו כ"שמאל" (גפני), או אפשרו את הסכמי אוסלו בשעתם. על בנט לנצל תחושה זו ואף לתגברה.
עליו לגבש את מחנהו באופן מושכל. להבין שהפעם הוא מורכב באמת מדתיים ושאינם דתיים, המאמינים לו ובו. אין כל טעם לחזור לזמירות הישנות ומשום כך אסור לו להיענות לחיזורים מצד הרב רפי פרץ או איתמר בן גביר. ההרכב בנט-סמוטריץ'-שקד, ובסדר הזה, הוא הרכב מנצח, לפחות לפי שעה. עליו לבנות רשימה ציונית, ממלכתית, מגוונת ועשירה ולזנוח את הכיתתיות הישנה.
כל הסימנים מראים שהבחירות קרובות. שוב. עליו לעשות הכול שהזעקה שהשמיע בשבוע שעבר מעל דוכן הכנסת, לא תישאר בגדר הצעקה האחרונה.
