שבת דף קנז ע"ב
נושאים רבים, מעניינים וטובים מרוכזים בשלהי מסכת שבת. הם נוגעים בדיני מוקצה, בתלישת ירקות, בטיפול במת ועוד. גם אנקדוטות אגדתיות לא חסרו לנו במסכת, ובכל זאת אחת המסכתות הארוכות ביותר בתלמוד מסתיימת באופן מפתיע בפשטותו, כמעט סתמי. ציטוט קצר מהמשנה כמתבקש, טיפול קצר, וסליקא לה מסכת שבת. אחרי למעלה מחמישה חודשים שבהם ליוותה המסכת את לומדי הדף היומי, היא מפנה מקומה למסכת עירובין בלי קול תרועה רמה או מחוות פרידה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הרב שטיינזלץ זצ"ל: "כל דבר הייתי עושה אחרת"
– רוח גבית: כך הפכה התקשורת לצד פעיל במחאת בלפור
– הלכה וקורונה: האם נשים חייבות לטבול דווקא במקווה?
המשנה במסכת שבת מספרת "ומעשה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית", שתלמידים יראי שמיים פקקו את המאור בשבת – כלומר סתמו סתימה ארעית; וקשרו קשר שאינו בר קיימא לצורך מצווה, ולמדו מהם התלמידים שמותר לסתום חלון בשבת בסתימה שאינה קבועה וכן לקשור קשר שאינו קשה להתרה כדי למדוד דבר לצורך מצווה.
הפלפול התלמודי האחרון למסכת שבת מתייחס לדברים אלה כשהוא מספר על עולא, שהזדמן לבית ראש הגולה וראה את רבה בר רב הונא יושב בגיגית מלאה במים בשבת ומודד אותה. כשהעיר לו שהוא מודד שלא לצורך מצווה, ענה עולא כי הוא אינו מודד לשם מצווה אבל גם לא לצורך חול אלא סתם ללא צורך, ומדידה כזו התירו חכמים.
השאלה מדוע מסתיימת מסכת שבת דווקא באנקדוטה שולית זו הטרידה לומדים רבים, כמו גם חוקרי תלמוד. תשובה אחת היא הטענה כי בעת העתיקה מסכת שבת ומסכת עירובין היו למעשה מסכת אחת ארוכה במיוחד, שבשל גודלה חולקה לשניים. תשובה אחרת נוגעת למסר החבוי הן במשנה זו והן באגדתא על עולא. שניהם מתיישבים עם אחד המסרים החזקים של חז"ל: שימוש תלמידי חכמים הוא הדרך הנכונה והבטוחה ביותר ללמוד את ההלכה ולהעביר אותה נכון הלאה. המסורה, השמיעה, היא-היא הכלי החשוב ביותר בלימוד התורה התלמודי.
אבל אולי אפשר למצוא כאן מסר נוסף, מיוחד ללומד המודרני; זה שהתרגל לפתוח ספר בידיעה שרגע לפני הכריכה האחורית הוא יסתיים בסוף טוב או לפחות בקשירת כל הקצוות כולן; זה שהרגלי הקריאה שלו נכנסו לתבניות ברורות שיש בהם התחלה, אמצע וסוף עם התפתחות ברורה ומוסכמת. הגמרא, קבעו חז"ל, היא לא ספר קריאה. היא לא נועדה להתחיל, להתפתח ולהסתיים. ההפך. היא לעולם אינה מסתיימת. אין לה סדר כרונולוגי אמיתי, שכן מסכת אחת מתכתבת עם מסכת אחרת; סוגיה אחת מזכירה סוגיה מקבילה; חכמים מדורות שונים מתפלפלים זה עם זה, לכאורה, והכול מתחבר לתורת חיים אחת שלמה. החיים האמיתיים, לא אלה שיש להם סוף מהודק ומגובש. על התלמוד לא יורד מסך בסוף מסכת סבוכה ככל שתהיה. להבדיל מסיפורי אגדות, כשמסכת שבת מסתיימת החיים רק מתחילים. שם בדיוק מחכה המסכת הבאה, הלימוד הנוסף. לסיום המסכת אומרת לנו הגמרא: רק התחלנו.
הדרן עלך מסכת שבת, ברוכה הבאה מסכת עירובין.
