זה היה הפרומו הארוך בעולם. לפני שבוע איה קמה בבוקר, נכנסה למיטה שלנו והודיעה חגיגית שהשן שלה מתנדנדת. כמובן התרגשנו. למרות שזו סיטואציה שעברנו עם כל אחד מילדינו, כל שלב כזה הוא סוג של תחנה בחיים. לראות שהנה, היא לפי הספר. מתבגרת כמו שצריך. יודעת אותיות. מבינה מספרים. ועכשיו גם מתחלפות לה שיניים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "פריחת הדובדבן": הראיון שמסמל את חילופי האליטה התקשורתית
– אל תמוטטו עלינו שוב את הבית
– תגבור מערכת הבריאות: צעד חיוני, אם ייושם כראוי
בהיתי בה דוחקת את השן עם הלשון כדי להאיץ את הנדנוד. מדי פעם שיחקה בה, והשן הסוררת עקשנית יותר מליברמן כשצריך להרכיב ממשלה. שליטים נופלים, אימפריות מתחלפות, והיא בשלה, נאחזת בקרנות החניכיים.
כעבור כמה ימים, דווקא כשלא שמנו לב, איה התפרצה אל החדר בקריאות שמחה. "נפלה לי השן!" היא זעקה ורצה להביא את הקופסה של השיניים שהכנו לה. זה היה כל כך קסום, שהסרטתי אותה מספרת על זה והעליתי לסטורי.
בינתיים, שיחיה רץ להטמין לה את המתנה שרכשנו מבעוד מועד מתחת לכרית. חיכינו שהיא תיכנס לחדר והפעלנו את המצלמה כדי לתעד את האושר שלה. היא נכנסה לחדר, גילתה אותה וצעקה בהתלהבות "הפיה הביאה לי את המתנה!"
"וואו, איזו פיה רצינית", צחק שיחיה מתחת לשפם, "הבחורה נותנת עבודה". מה רבה הייתה אכזבתה כשגילתה מה יש בפנים. בבת־אחת הצחוק שלה התחלף לבכי מר. בתוך האריזה שכב משחק לגו שקנינו מתוך כוונה יומרנית לשכלל את היכולות המוטוריות שלה, והיא לא ממש אהבה את הרעיון. "אבל ביקשתי בובת עיניים!" היא ייבבה בדמעות. המעבר משמחה מופרזת לבכי קורע לב היה חד כל כך, ששנינו ממש התאפקנו לא לצחוק. יצא סרטון מצחיק ונוגע. רגע בחייה של ילדה שחיכתה שבוע שלם למתנה וההורים שלה אכזבו אותה. זה סרטון שהיה לוקח 15,000 לייקים במאמאצחיק בהליכה, והייתי ככה מלהעלות אותו לרשת.
ואז ראיתי את הפרסומת של אילן פלד לשופרסל. אם לא נתקלתם בה זה הזמן להתעדכן – מדובר באחת הפרסומות החכמות והמשעשעות שנעשו לאחרונה, פרודיה על שיר האירוויזיון "סוקרטס" של יוון משנת 79', שכל כולה גאונות. אני עוקבת אחרי פלד עוד מנעוריי, כשהיה מבצע מערכונים יחד עם ההרכב של "דומינו". כמעט מדי שבוע הייתי מגיעה עם החבר'ה שלי לצוותא בתל־אביב כדי לצפות בו מנסה עלינו חומרים. אחר כך היינו ניגשים אל השחקנים מאחורי הקלעים ומחלקים להם ציונים על הביצועים. יום אחד המתינה שם כתבת תרבות, רצתה לכתוב על הסצנה. רוב השחקנים שיתפו פעולה, אבל פלד – הוא תמיד היה נראה כמי שמתחמק מהסיטואציה. "מה, את לא יודעת?" אמרו לה חבריו להרכב, "אילן לא מתראיין. חבל על המאמצים שלך".
פלד בן 51. הוא נחשב לאחד מגדולי הקומיקאים בארץ ומחוזר בלי סוף על ידי פרסומאים. האיש שהביא לנו את מירי פסקל לפריים טיים, שגזר קופונים על דגני בוקר, שהצליח להגיע עד ל"ארץ נהדרת" עם המערכונים שלו, מתרחק כמו מאש מאור הזרקורים. גדולי העיתונאים ניסו להוציא ממנו ציטוטים, והוא בשלו – מסרב לשחק את המשחק.
לא מעט כתבות פרופיל נכתבו על האיש בניסיון להבין מה הסוד שלו. בעבר סופר עליו שבזמנו הפנוי הוא התפרנס ממכירת תכשיטים בשוק העתיקות של כיכר דיזנגוף, מה שהוסיף עוד יותר להילת המסתורין.
עם הזמן למדו העיתונאים להעריך אותו. משהו בהסתגרות הסלינג'רית הזאת, מול עולם שבו שחקנים משוועים ליחס ועסוקים בלי סוף בעצמם, גרם לו דווקא להתבלט. הוא הוכיח שבשביל להיות אמן מוערך לא חייבים להיות בפרונט, לא חייבים לחשוף את הקרביים כדי לקבל שער ב־7 לילות, ועדיין אפשר להצליח.
חשבתי על פלד ואמרתי לעצמי – למה בעצם? למה לקחת רגע כל כך אינטימי ופרטי ומשעשע ונוגע ללב של הילדה שלי ולהפוך אותו לנחלת הכלל. למה אני כל הזמן זקוקה לקהל?
שמתי לב שבתקופות שטוב לי באמת אני מעלה פחות תוכן אישי לרשת. כשאני מאושרת על אמת, והזמן עובר מהר, והכול יושב במקום שלו, אין לי צורך בחיבוק ציבורי. לעיתים נדמה לי שכאשר אני בוחרת לשתף את הציבור הרחב במשהו טוב שקרה לי זה לאו דווקא מעיד על אושר, אלא על חוסר. משהו לא מספיק שלם לי במציאות, ואני מנסה לפצות עליו בחיבוק נעים ומהיר והמוני.
החוויה הנרקיסיסטית שהרשת מספקת יכולה להיות לפעמים כל כך ממכרת. אנשים יעשו הרבה בשביל חיבוק. יכתבו על הצרות, יחשפו את הילדים, יתערטלו לפעמים באופן בלתי הפיך. ולפעמים, כשהאצבע מדגדגת על הצג ואני מתה להעלות עוד איזה סטורי, אני חושבת על אילן פלד ומתמלאת קנאה. אולי אפשר בלי. אולי האושר והשמחה הצרופה נמצאים אצל אלה שלא דחוף להם להראות אותם.
