השידור הציבורי שוב חזר להעסיק אותנו בשבועיים האחרונים: הורדת התוכנית של קלמן ליבסקינד ואראל סג"ל מערוץ 'כאן 11' עוררה זעם מימין; מינויו של אמיר איבגי כמנהל מחלקת החדשות בגלי צה"ל עורר זעם משמאל; ההתפרצות הבוטה של ח"כ עפר שלח כלפי המגישים החרדים של התכנית 'שחור ולבן' בערוץ הכנסת עוררה זעם כללי; ולקינוח – דרישת הרמטכ"ל משר הביטחון להוציא את תחנת גלי צה"ל מהצבא שוב עוררה את הוויכוח הישן לגבי עתידו של גוף השידור הזה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קרב חד פעמי: המומחים לבריאות וארגונים ירוקים נאבקים
– פנייה לליברלים, הגנה על הנוער: בימינה מגבשים מדיניות קנביס
– "MKR" המטבח המנצח: הפקה מושקעת אבל שופטים מעייפים
ההתפרצות הדוחה של שלח, והביקורת הבוטה כלפי איבגי, מקורם אחד: החונטה שהייתה רגילה לשלוט במדינה, ובמיוחד בעולמות התרבות והתקשורת שלה, מתקשה להשלים עם פגיעה כלשהי באחיזתה. אין ספק ששלח לא היה מעז להתפרץ כפי שהתפרץ מול מראיינים כמו אילנה דיין ורביב דרוקר. אבל פתאום הוא ראה מול עיניו שני מגישים חרדים, בחולצות לבנות, שואלים אותו שאלה פשוטה ולגיטימית, וקפצה לו הג'ננה: מי יודע איפה היו החבר'ה האלה כשאני הייתי קצין בצנחנים ואיבדתי עין בפעילות מבצעית בלבנון. מיהם שיעזו להתקיל אותי בשאלות מביכות?
זכותו המלאה של שלח להילחם בתופעת ההשתמטות החרדית כמחוקק. ועדיין, זה אינו מקנה לו את הזכות להתפרץ ולפגוע באדם חרדי מסוים. הוא גם יכול היה להחליט שהוא אינו מתראיין אצל מראיינים חרדים, אבל ברגע שהגיע לאולפנם הוא חייב לכבד את כללי המשחק.
הביקורת על איבגי שייכת לאותו סוג. הביוגרפיה שלו הרי שונה מאוד מזו של הגל"צניק הקלאסי: מזרחי, מסורתי, ימני, בן אילת, שאפילו לא עבר בשעתו את מבחני המיון לגל"ץ ופתאום הופך למנהל מחלקת החדשות של התחנה. אבל לביוגרפיה ולזהות האישית אסור להשפיע כהוא זה על היחס לאיבגי. רק התפקוד המקצועי צריך להכריע. ובהקשר הזה, אני שומע לעתים קרובות את איבגי מגיש את יומן הצהריים של התחנה, והוא נשמע מקצועי לעילא – חד, מהיר תגובה, שולט בחומר, מקשה על כל מרואייניו. אם יתברר שהוא עוסק בהטיה בוטה של המחלקה לימין, ברור שיהיה טעם בביקורת. אבל כל עוד בקושי התחיל בתפקידו, הביקורת רק מוכיחה את הטענות הישנות על סתימת הפיות של אנשי הימין.
הסיפור של סג"ל וליבסקינד מסובך יותר. מנכ"ל התאגיד, אלדד קובלנץ, טוען שתוכניתם מורדת משום שלא יצרה את הבאז הציבורי המיוחל, ועל פניו אין הוכחה שטענתו שקרית. אלא שמעבר לשאלה המשפטית האם זו בכלל סמכותו של קובלנץ להחליט בעניין הזה (כנראה שלא), עומדת העובדה שמשום מה, במהלך כל השנה האחרונה, בעיקר אנשי ימין, כמו אמילי עמרוסי ובני טייטלבאום, הם שנפגעים במעמדם בתאגיד: קובלנץ עצמו הודה שהתאגיד אכן זקוק לגיוון רב יותר ולגייס יותר אנשי ימין. מוטב היה אפוא אם היה מגייס את האנשים האלה עוד לפני הורדת ליבסקינד וסג"ל מהאוויר.
לכאורה, אין קשר בין העניינים האישיים המצויים ברשימה הזו לבין הדיון העקרוני לגבי חשיבותו של השידור הציבורי. בפועל, מדובר כמובן בקשר הדוק. כשמעמדם של אנשי תקשורת שאינם שייכים ל"הגמוניה התקשורתית" – במלים פשוטות, לא חילונים ולא שמאלנים – מוטל בספק, טבעי שההגמוניה הפוליטית, שם הימין והדתיים שולטים בגדול, לא תתלהב להמשיך לממן את השידור הציבורי, ואולי תפעל גם לפגוע בערוצי השידור המסחרי.
אבל אם כך יקרה, זה יהיה מקרה בולט ועצוב של שפיכת התינוק היקר עם המים המעופשים. בימים שבהם המרוץ אל הרייטינג מוריד לרמה הנמוכה ביותר את שידורי הפריים-טיים של הערוצים המסחריים; אחרי שכבר הוכח שוב ושוב שהטייקונים השולטים בערוצי התקשורת המסחריים משבשים גם את שיקולי העריכה של התכנים החדשותיים – צריך להתייחס לשידור הציבורי כאל שמורת טבע מוגנת, שיש לשמור עליה ועל תכניה מכל משמר.
קל לראות את זה ממש בימים אלה: התוכניות הפופולריות ביותר הן שידורי הריאליטי של הערוצים המסחריים, אבל הן חוזרות על עצמן באופן די מביך, שלא לדבר על המציצנות והצהובות של התוכניות הללו, שהן היוצרות את הרייטינג. לעומתן, התוכניות היותר מדוברות, אלה שיוצרות באז בשיח הציבורי, הן בשנה האחרונה כמעט תמיד אלו של כאן 11: מ"טהרן", ועד "סליחה על השאלה", "שמונים וארבע", ואפילו שעשועון טריוויה פשוט כמו "המרדף". לוותר על כל זה רק בגלל שהחלטה כלשהי של המנכ"ל, או אפילו כלל התנהלותו של המנכ"ל, הרגיזה אותנו? את ההחלטות הפסולות צריך לבטל, יתכן גם שיש מקום להחליף את המנכ"ל (למרות שהוא אחראי כמובן גם להצלחות), את המועצה הציבורית של התאגיד בוודאי שצריך לגוון. אבל כשם שביקורת על קופות החולים לא מבטלת את עצם הצורך בקופות חולים, הוא הדין בתאגיד.
ואחרונה חביבה – גלי צה"ל. נראה שהולכת ומתגבשת הסכמה ציבורית מוצדקת, שאין עוד הצדקה לקיומה של התחנה הזו במתכונתה הנוכחית: תקציבו של צה"ל לא צריך לממן תחנת שידור שרוב תכניה אזרחיים; חיילים במדים לא צריכים להגיש תוכניות פוליטיות; ההתנסות בשידור בגיל 18 נותנת לצעירים ששירתו בגל"ץ יתרון לא הוגן מול צעירים אחרים המעוניינים גם כן להיות עיתונאים, אבל היו, רחמנא ליצלן, בעלי פרופיל קרבי, ועוד טענות רבות.
אבל רמתה ההולכת ויורדת של התקשורת המסחרית מוכיחה מנגד את החשיבותו העליונה של כל כלי תקשורת בעל אופי ציבורי, ולגל"צ יש גם מניות חשובות מאוד בטיפוחה, ואפילו בעיצובה, של התרבות הישראלית האיכותית. לכן, צריך להוציא את התחנה מידי צה"ל, אבל אסור לסגור אותה או למכור אותה לגורם מסחרי. במקום זה, ראוי שתהפוך לתחנה של שידור ציבורי במודל אחר מזה של התאגיד: אם התאגיד ממומן על-ידי המיסים של כולנו, ותקציבו נשלט בפועל על ידי הפוליטיקאים שצריכים לאשר אותו, התחנה שתקום במקום גל"צ צריכה להיות ממומנת ישירות מן הציבור, בהנהלתה יישבו אנשי תקשורת ותרבות מכלל מגזרי האוכלוסייה, ואת הדין וחשבון על פעילותה היא תהיה חייבת אך ורק לציבור.
