מייסד החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בשנות השלושים, פרופ' ריכארד קבנר, ראה בתפקידו של ההיסטוריון "לבקר את התודעה ההיסטורית העממית או הפופולרית, זו שציבורים של בני אדם דבקים בה ואולי אף מאמינים בה… ובקורת נתפרשה לו כחקר המשמעויות של הביטויים הרווחים בתודעה העממית שבני אדם משתמשים בהם בלי משים ובלי דין וחשבון על טיבם ומקומם ההיסטורי… ההיסטוריון… עוסק גם בתיקון תודעתו של הדור".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אזרחים סוג א': איך תשפיע החלת הריבונות על תושבי יו"ש?
– בל"ד מצדיעה למחוללי טבח תרפ"ט
– חבר הפרלמנט האירופי: להפסיק עם הביקורת החד צדדית כלפי ישראל
קשה למצוא דוגמה יותר מובהקת לתיקון תודעתו של הדור, מהסוגיה שנמצאת בוויכוח כבר למעלה מיובל שנים בדבר עתידם של השטחים ששוחררו, או נכבשו, במלחמת ששת הימים. למחלוקת פוליטית זו השתרבבו או עוותו, ולא במקרה, מושגים כמו "סיפוח" ו"העם הפלשתיני" המשמשים טיעונים, אך אחיזתם במציאות היא לכל היותר קלושה.
החלת הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון יוצרת התנגדות בינלאומית, וייתכן שניתן להכהותה על ידי ניתוקה מהמילה "סיפוח". המושג מזוהה עם קולוניאליזם ועלול לייצור בחלק ממדינות המערב תחושת דז'ה וו. כלומר, התנגדות מדינות העולם ל"סיפוח" נובעת מניסיונן להשתחרר מעברן הקולוניאלי, המתבטא בשעבוד, נישול וניצול: כל אותן עוולות בהן מואשמת ישראל כיום.
בכדי לנסות לענות על השאלה מתי וכיצד הודבק תו הסיפוח להחלת החוק על יהודה ושומרון יש לחזור לחודשים הראשונים שלאחר מלחמת ששת הימים. במודעת ההקמה של "התנועה לארץ ישראל השלמה", מספטמבר 1967, נכתב כי "גבולות ארצנו כיום הם גם ערובה לביטחון ושלום – וגם אפקים… להתעצמות לאומית כוללת, בחומר וברוח". המילה סיפוח כלל לא הופיעה במודעה. למרות זאת, בעצומת הנגד לתנועה, שפרסמו אנשי רוח ואקדמיה, ניתנה הכותרת "בטחון ושלום – כן. סיפוח – לא".
רוצה לומר כי השימוש במילה סיפוח, השגור למרבה הצער גם על פיהם של מצדדי המהלך, משרת את מתנגדי הריבונות משמאל, ומקנה למהלך הציוני המתבקש הקשר קולוניאלי שלילי. השמאל, שאכן רואה במהלך סיפוח, משליך מעבר לקו הירוק את התפיסה של הארגון האנטי-ציוני "מצפן", שטען בשנות ה-60 כי "ממשלות בריטניה, עבר-הירדן וישראל הפרו ביודעין את החלטות האו"ם [תכנית החלוקה]… פעולות התגמול היו בדרך כלל צמודות לאינטרסים של המעצמות האימפריאליות… מלחמת סואץ-סיני הייתה מכוונת… להחזרת הקולוניאליזם למזרח התיכון."
המושג השני שדורש תיקון תודעה הוא "ההמצאה האווילית של הישות הפלשתינית", כהגדרת איש תנועת העבודה צבי שילוח. מול הדרישה האמריקנית להקמת מדינה פלשתינית שמהווה אבן נגף בדרך להחלת הריבונות, יכולה ישראל לפנות לארה"ב בלשונו של המזרחן מיכאל אסף שקבע עוד ב-68': "קודם כל: מה טיבם של הפלסטינים הללו? האם קיים 'עם פלסטיני'? התשובה היא לא." ניתן גם להבהיר ולהדגיש בפני דורשי טובתנו בבית הלבן את האבחנה של אסף, שמעטות כמותה ניתן למצוא כיום באקדמיה הישראלית, ש"פרט להתנגדות עמוקה ביותר למדינת ישראל, אין לרוב המכריע של הפלסטינאים שום רצון קיבוצי-מדיני עצמי".
ואם מאן דהוא במחלקת המדינה יטען שדברי המזרחן הישראלי אינם אובייקטיבים, אפשר יהיה להשמיע באזניו את דבריו של חבר אש"ף זוהייר מוחסיין מ-76': "העם הפלשתיני אינו קיים. הקמתה של מדינה פלשתינית היא אמצעי להמשך המאבק נגד ישראל… לאמיתו של דבר, אין הבדל בין ירדנים, פלסטינים סורים ולבנונים. כולם שייכים לעם הערבי".
הבהרת עמדה זו, השוללת הקמת מדינה פלשתינית, חייבת להיעשות בתקיפות אך גם בצניעות. זאת מאחר שישראל אינה יכולה לרחוץ בניקיון כפיה בכל הנוגע להמצאת "העם הפלשתיני", וזאת כפי שעולה מדבריו אלוף פיקוד מרכז יונה אפרת בעניין הערבים על כך ש"אנו במו-פינו יוצרים עם חדש".
ניתן אם כן לומר שמימוש חזון הריבונות תלוי גם בשינוי תודעתי אצלנו. אם וכאשר יתפוגגו או יוחלפו המושגים המהווים מכשול בינלאומי, בעצם הקונוטציה שהם יוצרים, יש מקום לצפות כי העולם יכיל את החלת הריבונות על יו"ש. חשוב להדגיש כי ישראל נקטה בעבר צעדים לפי האינטרסים שלה ונגד דעת הקהל העולמית, ויש לקוות כי גם להנהגה הנוכחית יהיה אומץ למהלכים דרמטיים, אך בכל מקרה אין לצפות מהעולם להפנים את מה שאינו מוטבע בתודעה הישראלית.
