המאמר הזה צריך להיפתח בווידוי: אני בין מצביעי "כחול לבן" שתמכו מאוד בהקמת ממשלת האחדות עם נתניהו, למרות רצוני העז לראות את נתניהו פורש מן המערכת הפוליטית והולך לביתו. ההיגיון בתמיכה פשוט: אחרי שלוש מערכות בחירות שהקיזו את דמה של החברה הישראלית כמעט בכל מובן אפשרי, שלא הביאו להכרעה ברורה, ובהינתן מגפת הקורונה שנראתה בזמנו כסיכון חיים וכסיכון כלכלי חשבתי, כמו רבים אחרים, שאין עוד מקום להמר על מערכת בחירות רביעית. בלב כבד אפילו תמכתי בוויתור על העברת החוק המונע מאדם עם כתב אישום להרכיב ממשלה, למרות ביטחוני שחוק כזה נכון ברמה העקרונית, ובוודאי במקרה של נתניהו (שלא חסך שום מאמץ לפגיעה אנושה בכל מערכות אכיפת החוק) חשבתי שגם חוק כזה עלול לקרב אותנו לבחירות רביעיות, שעלולות להחריף את האסון. מילא אני; גנץ עצמו, כמו יתר החברים שהלכו איתו לממשלת האחדות, נטלו על עצמם ביודעין מחיר פוליטי כבד, כולל פיצול מפלגתם, מתוך תחושת אחריות לאומית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סחבת: המדינה לא ערוכה לאלפי היהודים שמבקשים לעלות לישראל
– מחיר השלטון: מה תשלם כחול לבן תמורת החוק הנורבגי?
– נתניהו: לא מתחייב להעביר את תוכנית הריבונות בכנסת
מחר ימלאו 30 ימים להקמת הממשלה הזו, והמאזן מבחינתי רע מאוד. הים אותו ים, ונתניהו אותו נתניהו: דואג בראש וראשונה לעצמו. לכן במקום להעמיד בראש סדר היום של הממשלה החדשה את הטיפול במשבר הכלכלי שיצרה הקורונה, הוא מעמיד בראש את תוכנית הסיפוח, מתוך כוונה לגבש סביבו את כל מחנה הימין, שישמור עליו כראש ממשלה (הוא לא ציפה שדווקא מימין יבואו פתאום ויתקפו אותו). הרי אם הסיפוח היה חשוב לו כל כך, היה פועל למענו בכל 14 שנות כהונתו. או לכל הפחות מאז החלה כהונת טראמפ, ולאו דווקא בשנה האחרונה – לפחות בקדנציה הנוכחית – של הממשל הזה.
יתר על כן: נתניהו מנצל באופן ציני את האחריות הלאומית של שותפיו החדשים, ואת המחיר ששילמו עליה. הוא מבקש להשפיל אותם ולכן אינו נכנס להצבעות על חוקים אותם יזמו, שהם חלק מההסכם הקואליציוני המשותף, כמו החוק הנורבגי. השבוע, התעלה על עצמו כשדרש מאנשי כחול לבן לשנות את ההסכם הקואליציוני בעוד סעיף לטובתו, כתנאי להעברת החוק הנורבגי, שכבר סוכם מזמן והפך לחלק מההסכם הקואליציוני. במלים אחרות: אנשי כחול לבן נתבעים לשלם מחיר נוסף על מימוש ההסכם הקואליציוני, אחרי שכבר שילמו מחיר פוליטי כבד על עצם קיומו וניסוחיו.
נתניהו לא היה מרשה זאת לעצמו אלמלא העריך שגנץ ואנשיו ממולכדים: חזרה לאופוזיציה תהווה עבורם מכה קשה, כשגנץ לא יוכל לעמוד מחדש בראש הסיעה המשותפת עם יאיר לפיד ומשה יעלון. בחירות חוזרות הם בוודאי לא ירצו, כי הסקרים מנבאים להם כישלון חרוץ, ולכן הוא יכול לשחק איתם כרצונו. נתניהו, שאת ראשית תהילתו הפוליטית והבינלאומית עשה בניסוח כללי מאבק בינלאומי בטרור, מפעיל כיום טרור פוליטי סחטני על שותפיו.
זה בדיוק המצב שאנשי כחול לבן לא יכולים להרשות לעצמם. אם יסכימו להיסחט עכשיו, כעבור חודש בלבד, הם ימשיכו להיסחט על-ידי נתניהו שוב ושוב, ובסופו של דבר גם לא יצליחו למנוע בחירות. או שבשלב מסוים גם להם יימאס ואז נלך כולנו לבחירות כשהם סובלים מדימוי של סמרטוטים, או שנתניהו עצמו יחליט על המועד הנוח לו ללכת לבחירות.
לכן חשוב שאנשי כחול לבן יבהירו לנתניהו שהם אינם סחיטים, ואף יאמצו כלי נשק נגדי מול איומי הבחירות שלו: תמיכה בהצעת החוק המקורית שלהם עצמם. הצעת חוק שיאיר לפיד מתכוון להעלות שוב בקרוב, הקובעת שאדם העומד נגדו כתב אישום לא יוכל להתמודד לראשות הממשלה. המציאות העכשווית מוכיחה שבמקרה כזה ההכרעות שמקבל ראש הממשלה אכן מושפעות מאוד מההליך המשפטי התלוי נגדו – בדיוק כמו שהעריך נתניהו עצמו כשדרש מאהוד אולמרט להתפטר.
נכון שאנשי כחול לבן התחייבו לנתניהו שכל חקיקה וכל הצבעה על הצעת חוק מטעם האופוזיציה תהיינה מתואמות בין שני חלקי הקואליציה. אבל במצב בו נתניהו לא מרגיש מחויבות להסכם שחתם רק לפני חודש, אין סיבה שאנשי כחול לבן ירגישו מחויבות כזו. אדרבה, הסיכוי הבטוח עבורם ועבור המדינה כולה למנוע סחיטה באמצעות איום בבחירות, הוא להבהיר לנתניהו שבבחירות כאלה הוא עצמו יוכל להיות לכל היותר ח"כ מן השורה.
