עם פרסום המלצות המשטרה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, יצאו חברי הכנסת החרדים בהודעות תמיכה נחרצות בו, מעבר למקובל אפילו במפלגתו שלו. חברי הכנסת החרדים לא רק הביעו תמיכה בהמשך קיומה של הממשלה, אלא אף הציגו את המשטרה באור שלילי כמי שרודפת את ראש הממשלה, רמזו על ניסיון הפיכה מצידו של יאיר לפיד, והתייצבו לצד ראש הממשלה באופן מוחלט.
בראיונות לתקשורת הם דחו את ההאשמות, הצביעו על נקודות התורפה ושחררו עקיצות, משל היו עורכי דין בהתנדבות בשירות הבית ברחוב בלפור.
לא מדובר, כפי שאולי נראה, בהכרת הטוב לנתניהו, השותף הפוליטי הנוח ביותר מאז בחירות 1996. הפוליטיקאים החרדים גרועים בהכרת טובה, בוודאי כשהטובה הזו מאירה אותם באור שלילי. גם לא מדובר בטקטיקת "שלח לחמך על פני המים" קלאסית – הם מגבים את נתניהו עכשיו והוא יגמול להם לעתיד לבוא. הרי כלל לא בטוח שתהיה לו הזדמנות לגמול להם בעתיד, והזיכרון של נתניהו אף פעם לא היה משהו יציב לישון עליו בלילה. בגיבוי האגרסיבי לנתניהו החרדים עושים את הדבר שהם הכי טובים בו: שורדים.
נסיקת לפיד בסקרים היא האיום הקרוב ביותר, אבל הוא לא היחיד. החרדים יודעים שהמשך קיומה של הממשלה הזו קריטי ביותר לאינטרסים של המגזר. על סדר היום עומד חוק הגיוס שפסל בג"ץ, שהוציא אלפי מפגינים מהאופוזיציה החרדית לחוצות הערים ושמעורר מחאה נגד הפוליטיקאים ואפילו נגד הרבנים.
הסקרים מחמיאים ללפיד, מתארים ש"ס חלשה ופגיעה, על סף אחוז החסימה, ומדרדרים את הגוש החרדי אל מחוץ לקואליציית ימין־מרכז עתידית. ימי הבלהות של קואליציית בנט ולפיד עלולים לחזור בגדול, מחוזקים בכמה מנדטים ואולי אפילו עם האקס אלי ישי, משוריין במפלגת ימין גדולה. הבחירות המקומיות שממשמשות ובאות מבשרות התחזקות של אופוזיציה פנימית חסרת מורא. ההנהגה הרבנית מפוצלת ומסוכסכת מאי פעם, חוסר האמון של השטח גובר ובאופק ממתינות המלצות המשטרה בנוגע לחקירות השר אריה דרעי ורעייתו. כפי שגורסת הקלישאה הישראלית הנכונה תדיר, מעולם לא היה מצבם קשה יותר, ואם לא די בכך – מעולם לא הייתה להם ממשלה טובה יותר.
אף אחד לא מצפה מדרעי להיות זה שמניף מול נתניהו את דגל ניקיון הכפיים, אך גם מחברי הכנסת של יהדות התורה זו ציפייה מוגזמת. כדי להבין את היחס האדיש של הרחוב החרדי לגילויים בחקירות נתניהו, צריך להביט מנקודת המבט החרדית כלפי הפוליטיקה הישראלית והכנסת בפרט. יש ציטוט מפורסם מפיו של הרב שך, המנהיג החרדי הדומיננטי, שמתאר כיצד מנקודת מבט דתית כל יושבי המשכן הם מושחתים. "האם הם חושבים אם חוק טוב או לא?" שאל הרב את שומעיו. "ודאי שלא, כל אחד חושב מה טוב בעבורו". מכאן הוא מסיק ש"כל יושבי בית המחוקקים נחשבים לנוטלי שוחד". המיתוס החרדי על נטילת תקציבים מהמדינה, אגב, מדמה אותה לקוזאק אלים. ככלל, דיונים על חופש התקשורת והשפעת פוליטיקאים על סיקור עיתונאי נשמעים מגוחכים ממש ברחוב החרדי, שבו העיתונים הנפוצים הם ביטאונים מפלגתיים.
מי שייקח לעצמו שעה או שעתיים ויצפה בסרט המיתולוגי 'אני מאשים' בכיכובו של דרעי, ובסרט ההמשך 'יום המאסר' בכיכובו של אורי זוהר, יוכל לאבחן בקלות את האסטרטגיה התקשורתית של נתניהו בהופעת בכורה: ההאשמות ברדיפה, ציטוט ראיונות בכירי המשטרה, פירוק טענות בית המשפט (הסרט צולם אחרי ההרשעה) והדגש על אהדת הציבור מול התנכלות המערכת. דרעי הוא בוגר נתיב הייסורים שנתניהו צועד בו כעת, והטקטיקה שלו הצליחה להשיב אותו מהכלא לשולחן הממשלה. הפעם דרעי מגבה את המשטרה ומקפיד לשדר שהוא משתף פעולה, אבל את הלקח של הקמפיין מכיר כל ילד חרדי. הטענות של נתניהו על רדיפה והפיכה מתקבלות בטבעיות רבה יותר ברחוב החרדי מאשר בשאר ישראל.
בנט וכחלון אולי לא רוצים להיתפס כמי שגרמו לאובדן שלטון הימין, ובליכוד רווח הכבוד המסורתי למנהיג, אך החרדים בכלל לא חושבים על נתניהו. מבחינתם, קיום הממשלה הזו היא המטרה שלשמה נבחרו. כדי להגן עליה הם מוכנים לשתוק כשהשר אביגדור ליברמן תוקף אותם על קנסות לקיוסקים הפתוחים בשבת בעיר אשדוד, כשהשר חיים כץ מהליכוד חותם על היתר לשחק כדורגל בשבת, ואפילו כשנתניהו עצמו מקדם את חוק יסוד הלאום, שאמור לשמוט את כוחם הפרלמנטרי כליל כמעט. בעבר אמר יו"ר ש"ס דרעי ש"אפילו אם עשרת הדיברות יוגשו בחוק יסוד אנחנו נתנגד", וכעת – מול חוק לאום ציוני־חילוני – הוא ממלא את פיו מים. העיקר שהממשלה תמשיך הלאה והלאה, ובינתיים כבר ירחם השם.
בתוך מצב העניינים הזה, אין לחרדים על מה לסמוך אלא על הטוב והמוכר. נתניהו, ליברמן, בנט וכחלון הם שותפים ותיקים, לא מפתיעים יותר מדי. בחירות, יותר מכל חוק וכותרת, הן האיום המיידי. דווקא מהאגף החרדי והלעומתי יקבל נתניהו גיבוי ושקט שלא ייתנו לו אנשי מחנהו ובכירי מפלגתו.
