תושב קיבוץ מרום גולן הצית לפני כשבועיים מספר מועצות דתיות ומבנים של בתי הדין הרבני. השוטרים שעלו על המצית, קיבוצניק ותיק מהגולן, אמרו כי המניע להצתה היה "אנטי דתי", ומטרתו של המצית הייתה "לשתק מוסדות דת" במדינת ישראל. גם גרושתו של המצית שגרה עמו נעצרה בחשד שהייתה מודעת למעשיו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פשע שנאה בדוד ילין: שמות נופלים נמחקו מלוח זיכרון
– תופעת לוואי: כשפוליטיקאים סוחרים בשנאה
– הטרור החקלאי חזר: מאות מכלי פרי הוצתו בגליל
עורך דינו אמר בשיחה עם 'מקור ראשון' כי הדברים נעשו מתוך מצוקה אישית. עם זאת, העובדה שאת זעמו על מצוקותיו האישיות כילה חבר הקיבוץ הוותיק על מוסדות דת במטעני חבלה מאולתרים, הפשע שביצע הוא "פשע שנאה" לכל דבר.
לפי זעקות הכותרות ובדיקת הסיקור של פרשת המצית ממרום גולן, קשה שלא לראות שהסיפור פחות מעניין את רוב התקשורת הישראלית. יש "פשעי שנאה" שזוכים לסיקור עמוק, לנאומי תוכחה של פוליטיקאים, לטורי דעה של פובליציסטים המודאגים מ"קץ הדמוקרטיה", ויש "פשעי שנאה" נטולי פופולריות ואהדה תקשורתית.
להצית מועצות דתיות ובתי דין רבניים זהו פשע שנאה נטול רייטינג. הסיקור אינו נוקב, ההתבטאויות, למעט בודדי בודדים מהמפלגות החרדיות, אינן קולניות ומזדעזעות. אין מדובר ב"תהליכים מעוררי חלחלה" אלא בסתם אירוע אלימות חריג וכך צריך להתייחס אליו. נשיא המדינה לא יקדיש נאום תוכחה דרמטי לפרשת ההצתה, ובכלל אין מדובר ב"פרשה" אלא במבזק צהריים. מנהלי המוסדות המוצתים לא יזכו לראיונות מלאי אמפתיה.
אבל לפשע השנאה הזה יש אקלים והוא צומח על רקע הקמפיינים במערכות הבחירות, שבהן פעלו מפלגות להסית נגד הציבור החרדי והדתי-לאומי. המצית וגרושתו היו תומכים נלהבים של מפלגת "כחול לבן" וברשת החברתית הביעה גרושתו, שכאמור נעצרה עם המצית, את חרדותיה העמוקות מנציגי הציבור החרדי והדתי-לאומי. למעשה, כשהסבירה מדוע חייבים להצביע למפלגת "כחול לבן", טענה כי זה הפתק שימנע את הפיכתה של ישראל לאיראן. ברור הדבר, שהחרדות שהביעה גרושתו של המצית הם כנים ואמיתיים, היא חיה בתחושת פחד מהשפעת הציבור הדתי בישראל על כלל האוכלוסייה.
בבחירות האחרונות היו מפלגות שדאגו לפתח את החרדות הללו. בני גנץ הבטיח "ממשלה חילונית", ההדתה נמצאת בכל מקום כך מספרים, ואביגדור ליברמן עשה הכול כדי לתאר את האדם החרדי כעושק החברה הישראלית. הפוסטים של חברת הקיבוץ מעידים כי ההסתה הזו חלחלה אליה היטב.
היא כותבת כי הרב רפי פרץ הוא "אדם חשוך" ושהחרדים והנציגים הדתיים-לאומיים מעוניינים רק בכסף של המדינה. היא גם דאגה לשתף פוסטים מורעלים מקבוצות אנטי דתיות: "מקווה שיבוא יום ויהיה עולם בלי דת ונעשה בחירות נכונות", כתבה בעקבות פוסט של ח"כ סתיו שפיר בעיצומה של מערכת הבחירות. "בחרתם בביבי?", נכתב בתמונה שהעלתה, "זה מה שתקבלו", כשבתמונה נראים השר החרדי אריה דרעי ונפתלי בנט מ'ימינה'. הפיד מעיד על הלך רוח טעון מאוד נגד דתיים וחרדים.
"בשמאל אין אלימות", כך מסבירים שוב ושוב בוויכוחי הימין-שמאל המייגעים. אבל יש אלימות, גם בשמאל, ויש הסתה פרועה שמובילה למעשים. משום מה, לתקשורת הישראלית פחות דחוף לעסוק באלימות הזו ובמסיתים הללו.
כמה ימים לפני שחבר הקיבוץ הוותיק הלך לשרוף מועצות דתיות, נגזר דינה של יפעת דורון, פעילת שמאל שהכתה את התובע הצבאי של יהודה ושומרון. גם זה אירוע שלא זכה לכותרות זועקות. נער גבעות שהיה מרים יד על נציג החוק בבית-משפט היה זוכה להרגיש היטב את נחת זרועה של התקשורת החרוצה. לא במקרה הזה. אולי זה קשור לעובדה שאחרי גזר הדין רבים בשמאל הישראלי בחרו להלל את פעילת השמאל על אומץ ליבה. אלימות מצד פעילת שמאל היא אידיאולוגית, ועל כן היא זוכה לחיבוק והכלה ודברי שבח. לא בעבריינית מדובר אלא בגרסה ישראלית שמאלנית של "ז'אן דארק נגד הכיבוש".
פעילת מחסום ווטש ותעאיוש ביקשה להודות לחברתה על פעולתה ההירואית והנחרצת, כלשונה. "אישה מדהימה ואמיצה, יפה מבפנים ומבחוץ". פעילה למען המסתננים הגדירה את מעשיה כ"אומץ נדיר". פעילה אחרת למען מסתננים כתבה על דורון "אלופה". הבמאי של הסרט על ח"כ לשעבר דב חנין ("החבר דב") התפעל נמרצות: "אני מעריץ אותך יפעת דורון. גיבורה אמיתית. כן ירבו גיבורים כמותך במקום הזה". הללויה, גם בשמאל יש אלימות.
