במרכזו של הפרק השמיני במסכת שבת, "המוציא יין", תוך כדי נימוק ההיתר להוציא חומרים מסוימים בשבת, אומר רב יהודה בשם רב: "כל מה שברא הקדוש ברוך בעולמו, לא ברא דבר אחד לבטלה". במילים אחרות, לכל עלה, לכל בעל חיים מיקרוסקופי ככל שיהיה יש מטרה בעולם הזה, יש משמעות. מיד לאחר דיון קצר בעניין, מספר התלמוד על רבי זירא, שמצא את אותו רב יהודה במצב רוח מבודח, המתאים לשאלות שאינן נוגעות להלכה. יש יאמרו שאלות מציקות משהו. רב זירא מנצל את ההזדמנות ופוצח ברשימת שאלות אזוטריות, דוגמת: מדוע העזים הולכות בראש ורק אחריהן הכבשים? מדוע קרן המישוש של החגב רכה? ועוד כהנה וכהנה. קשה לקרוא רשימת שאלות ארוכה זו מבלי להיזכר במסכת ההצקות שחווה הלל הזקן באותה התערבות מפורסמת שגררה שורת שאלות קצרה אך דומה לזו. אלא שאם בסיפור על הלל המוטיבציה של השואל נבעה מתוך התערבות בין שני ידידים – האם יצליח אחד מהם להוציא את תלמיד החכם משלוותו – הרי שכאן רב זירא מבקש הוכחה למימרתו של רב: אם אמנם אין דבר אחד בעולם שהקב"ה ברא ללא משמעות, יתכבד רבנו ויסביר את הסיבות לאותם דברים שנדמים לנו כאקראיים וחסרי תכלית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "התפקיד שלנו הוא לשמור שאף משפחה בירושלים לא תיפגע"
– עניין של זמן: הסתדרות המורים מעודדת בינוניות
– בחסות הקורונה: גוברים הניסיונות להברחת סמים בגבול לבנון
רב יהודה, שנראה שאכן היה במצב רוח המתאים לשורת שאלות ארוכה ביותר, עונה בתוך כל אלה גם על מעין בקשות הסבר של רבי זירא לכינויים שונים שניתנו לחפצים דוגמת "לבושה" (ללא בושה), גלימה (שנראה הלובש בצניעותו כגולם ללא צורה) וגם המילה – כופתא. ובכן, המילה הארמית כופתא, שפירושה בעברית הוא גיגית, באה לפי רב יהודה לרמוז על שימוש נוסף שלה: כוף ותיב. כלומר: הפוך אותה ושב. מתברר שלגיגיות היה שימוש נוסף לזה המקובל: לא רק כלי קיבול אלא גם כלי ישיבה מאולתר.
פרשנותו של רב יהודה נותנת לנו פתח פרשני חדש לאחת האגדתות מהמפורסמות ביותר בתלמוד שמחכה לנו בעוד כמה דפים בהמשך מסכת שבת (פ"ח, עב): "'ויתייצבו בתחתית ההר' (שמות יט, יז); אמר ר' אבדימי בר חמא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם". אותו מעמד הר סיני עליו אמרו בני ישראל "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז), הופך באגדה זו להפך הגמור: מעמד שלא רק שלא התקבל בעיניים עצומות ובאמונה שלמה על ידי יוצאי מצרים אלא נכפה עליהם ממש. את הסתירה בין המקור המקראי לבין הפרשנות האגדית בתלמוד יש המפרשים כשני חוויות שונות שנובעות מאותו אירוע: במעמד הר סיני אמרו בני ישראל נעשה ונשמע וקיבלו עליהם את התורה בחדווה וברצון. אולם לדורות, אין עניין של נעשה ונשמע שכל דור מקבל על עצמו. מרגע שקיבלו ישראל את התורה, היא מחייבת את הדורות הבאים כפי שהיא. בלי חשיבה מחודשת, בלי אפשרות בחירה חוזרת.
אולם נראה שרב יהודה מלמד אותנו כאן משמעות אפשרית נוספת לאותה פעולה הנעשית עם הגיגית. המשמעות אליה מכוון אותנו ר' אבדימי בר חמא היא אכן פעולת כפייה. הגיגית שאמורה להכיל בתוכה כלים שונים מתהפכת על האיש מישראל ונעשית כהר שסוגר עליו. ממש מלכודת. אולם רב יהודה מפרק את אותה מילה בארמית – הגיגית המכונה כופתא – לשני חלקים: כוף ותיב, הפוך ושב עליה, פעולה שכנראה הייתה מקובלת בזמנו. אותה פעולה, אותה הפיכת גיגית, איננה סוגרת כהר על היצור שנתפס בה אלא מאפשרת ישיבה ומנוחה. במקום מלכודת שכופה עליך את התורה היא בכלל ישיבה ערבה, הזמנה ללימוד נוח ונעים.
נראה ששני הפנים האלה של הגיגית הם גם שני אופנים שניתן לחוות בהם את קיום המצוות ולימוד התורה. אותה פעולה מחייבת יכולה להיות מאוסה כדרכה של כפייה, נועלת וסגורה; אבל היא יכולה להיות גם אורח חיים מתוך לימוד שבנוחות. לא כלי ממלכד אלא כלי לחיים נכונים, נינוחים.
