את המצב שבו כל המערכת הפוליטית כבר פחות או יותר סגורה על עצמה, ורק בימינה בוקה ומבולקה, אנחנו כבר מכירים מן העבר. זה בדיוק היה המצב בערב הגשת הרשימות לקראת הבחירות הקודמות, שאסור שיישכח. גם אז חזינו בסחר־מכר פוליטי מכוער – פרישות, התפצלויות והתרוצצויות של הרגע האחרון. כאז כן השבוע, ימינה זקוקה לא רק לכל תשעים הדקות אלא גם לתוספת זמן פציעות כדי להתארגן על עצמה, או אולי מוטב לומר לפרק את עצמה.
גם הפעם אחת הסיבות העיקריות למצב היא שימינה מורכבת משלוש מפלגות לפחות. כשיש ארבעה שרים בכירים, לפחות בעיני עצמם, ושלושה מהם ראשי מפלגות שונות, וכולם צריכים להתחלק ביבול קואליציוני דל של שר אחד אמיתי, עוד שר אחד לענייני כבוד, ויו"ר הוועדה לענייני קישוט, קצת קשה לסגור עניינים.
השאלה אם ימינה הייתה יכולה לתרום יותר בקואליציה מבאופוזיציה היא חשובה אבל משנית. את התרומה הגדולה ביותר שלה לפוליטיקה הישראלית תתרום ימינה דווקא אם תקבל על עצמה סוף־סוף את משימת שיקום ההריסות שנותרו מהייצוג הפוליטי של הציונות הדתית. את זה אפשר לעשות מהקואליציה ובוודאי גם מן האופוזיציה. מבחינה אידיאולוגית, הציונות הדתית היא כוח מוביל בחברה הישראלית, ורוב נציגיה הפוליטיים מוכשרים, אידיאליסטים וחיוניים למערכת, ולכן לשיקומה הפוליטי יש חשיבות לאומית רבה. כל עוד נמשך המצב הזה, שבו יש לפחות ארבע רשימות שמייצגות את הציונות הדתית, היא אינה יכולה למלא את תפקידה הפוליטי הראוי.
תנאי ראשון לשיקום הדרוש הוא חשבון נפש אמיתי. לא רק ראשי ימינה אחראים למצב העגום הזה, אלא הציבור הדתי־לאומי כולו. כולנו אשמים בפלגנות שהביאה אותנו עד הלום. ראשי ישיבות, פובליציסטים כמוני, ואפילו טוקבקיסטים. לא ראוי להטיל את האחריות למצבנו על אחרים. גם לא על נתניהו. נתניהו אמנם אינו טלית שכולה תכלת, אבל לא הוא האשם במצבה הפוליטי העגום של ימינה. במשא ומתן הקואליציוני נוח לראשי ימינה להטיל את האחריות על נתניהו. זה לגיטימי בזמן המשא ומתן, אבל אם נאמץ את הסיפורים האלה גם בהמשך, לא נוכל לעשות את חשבון הנפש הנדרש.
אז בואו נבדוק: נתחיל מהאמירה ש"נתניהו לא אוהב דתיים בעלי חוט שדרה". החרדים התעקשו בשנה האחרונה על חוק הגיוס, בחוט שדרה מברזל יצוק, וגרמו לנתניהו נזקים פוליטיים אדירים. הם היו הסיבה הישירה או לפחות התירוץ העיקרי למשבר הפוליטי, ובכל זאת נתניהו מתייחס אליהם אחרת. אולי הסיבה היא, בין השאר, שהם מאורגנים פוליטית, שיש שם "בעל בית" אחד שאפשר לדבר איתו ולסגור עניין, שברור שם מי בראש ומי לא, ושלכן הם בעלי ברית פוליטיים נוחים גם אם תובעניים מאוד, בניגוד לראשי ימינה.
נמשיך בטענה ש"נתניהו מפלג את ימינה והציונות הדתית", שגם היא אינה מחזיקה מים. ראשי ימינה, למעט איילת שקד, עשו בשנה האחרונה ככל האפשר כדי לפלג ולפצל את הציונות הדתית לרסיסי רסיסים. לא נותרה אבן על אבן. לא נתניהו פילג אותה; היא עשתה זאת במו ידיה. נתניהו, כמו נבוזראדן בזמנו, רק מקדש שרוף שרף וקמח טחון טחן.
גם ההתמרמרות כלפי נתניהו בעניין חלוקת התיקים מופרכת. ארבעת ראשי ימינה היו כולם שרים בכירים, כל אחד בזמנו. כולם זכו במשרותיהם מן ההפקר. הם ידעו לנצל בתבונה סיטואציה פוליטית נוחה כדי לאלץ את נתניהו לתת להם תפקידים שאינם לפי כוחם האלקטורלי. עכשיו, כשהעיקרון התהפך והסיטואציה הפוליטית מאפשרת ואולי אפילו מחייבת את נתניהו לתת להם שאריות, לא ראוי לזעוק עד לב השמיים.
כל זה לא נאמר כדי להצדיק את נתניהו אלא כדי לעשות צדק עם עצמנו. ראשי ימינה עשו את כל הטעויות האפשריות, גם אם כוונותיהם היו טובות. עכשיו, כשמוגש להם החשבון, הם מתנערים מאחריות ומחפשים אשמים. הם טענו השבוע שהם לא מחפשים ג'ובים אלא "תחומי אחריות בעלי השפעה לאומית", אז הנה, יש להם אחד כזה: מוטל עליהם לקחת אחריות על כל השגיאות של השנה האחרונה, לגלות מנהיגות, ולשקם את הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית מן היסוד, הן מבחינה פוליטית־מבנית, הן מבחינה אידאולוגית. אפשר שזו ההזדמנות האחרונה שלהם, כי לא בטוח שציבור בוחריהם ייתן להם הזדמנות נוספת.
