לשיאים הפוליטיים שנקבעו השנה, נוסף עוד מקרה חסר תקדים: ממשלה בראשות הליכוד, שמותירה באופוזיציה את המפלגה המזוהה עם הציונות הדתית. את המהלך ליוותה הודעה פטרונית ומתנשאת של הליכוד, שהחליט מהן הסוגיות החשובות לציונות הדתית, ומהם "התפקידים בעלי חשיבות עליונה" למגזר.
– עמית הלוי: הציונות הדתית בחרה במגזריות, וכך נתייחס אליה
נניח לרגע, רק לצורך הדיון, שהציונות הדתית היא אכן מגזרית בתפיסתה, וכל עניינה הוא בסוגיות מגזריות. מי אמור להגדיר ולדרג את חשיבות הסוגיות המגזריות ולהציב אותן כדרישה פוליטית אם לא נציגיה הפוליטיים? דמיינו לרגע את ראש הממשלה נתניהו יוצא בהודעה שבה הוא מספר כי הציע לחרדים את התפקידים שהוא חושב שהם החשובים להם. הסיכוי לכך אפסי, מכיוון שבנוגע לחרדים וליחסיהם עם הליכוד, סדר הדברים הפוליטי פשוט וברור: הם מודיעים ומבהירים מה חשוב להם – משרד הדתות, משרד הפנים, וועדת הכספים, וכיוצא באלה – וכמעט תמיד מקבלים אותם מיד ללא משא ומתן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "חייבים להמשיך ביחד": החרדים נרתמים למאבק למען ימינה
– נתניהו הוכיח שהוא רוצה ימינה כנועה ומגזרית
– מה הרב קוק היה אומר לראשי "ימינה"?
הפער בין היחס של נתניהו לציונות הדתית לבין יחסו לחרדים מובהר היטב מאירוע שהתרחש השבוע. מי לנו יותר מהרב דרוקמן לייצג את המגזר והסוגיות המגזריות? הרי אל הרב דרוקמן נתניהו שלח את ראש המל"ל כדי למנוע מנפתלי בנט להשיג תפקיד חשוב באמצעות לחץ פוליטי. ממש במקביל להודעה המתנשאת של הליכוד, הרב דרוקמן ביקש מנתניהו בקשה מאוד מגזרית: לשמור את ראשות הוועדה למינוי דיינים בידי הליכוד ולא להעביר אותה לש"ס. אי אפשר, ענו בליכוד מיד, הבטחנו לש"ס. זהו. ש"ס דרשה, הליכוד הבטיח, והסיפור נגמר. כמה פשוט.
נתניהו, במניפולציה כמו שהוא יודע לעשות היטב, הציג את דרישות ימינה כבלתי-הגיוניות כביכול. הם ביקשו "ארבעה תפקידים" חשובים, כך נתניהו, לעומת החרדים שלהם רק "שלושה שרים". המעבר מתפקידים לשרים מניפולטיבי כמובן. ש"ס, יש לזכור, בדרך לשני תפקידי שר, שלושה סגני שרים וראשות וועדה חשובה. שישה תפקידים לתשעה ח"כים. אלא שזה מאוד דומה לארבעה תפקידים לשישה ח"כים לימינה ולא מתאים למניפולציה.
במבט רחב יותר, בליכוד מציינים את הברית והקרבה האידיאולוגיות בין הליכוד לציונות הדתית. אולם, מנקודת מבט של נתניהו, מדובר בברית עם תנאי קריטי ומחייב: שזו תהיה מפלגה מגזרית נחמדה, המתעניינת בסוגיות מגזריות, שהשתייכותה למחנה הלאומי מובנת מאליה ולכן אין צורך בתחזוקתה. יש לו בליכוד הרבה מאלה. אלא שנפתלי בנט הוביל עם הגעתו לפוליטיקה מהלך שערער את ההתניה הקריטית. הוא העז להציג את שאיפת הציונות הדתית להנהגה. ואם לא להנהגה, דבר בלתי אפשרי מתוך מפלגה מגזרית, את השאיפה לשים את הידיים על ההגה הלאומי. לא המגזרי.
מרגע זה, התגובה של נתניהו הייתה עקבית: לגמד, להקטין ואף להרחיק את המפלגה לאופוזיציה. כל הישג חשוב מכאן ואילך היה כתוצאה מאילוץ ולא בגלל ברית וקרבה אידיאולוגיות. ב-2013 ניסה נתניהו להותיר את הבית היהודי באופוזיציה. רק ברית האחים עם לפיד מנעה את המהלך ונתניהו הוכרח לשלב אותם בממשלתו. איילת שקד נכנסה למשרד המשפטים ב-2015 בעקבות לחץ פוליטי, בלית ברירה. נציג הציונות הדתית במשרד הבטחון זה חלום בלהות שאותו נתניהו אפשר רק בגלל חשש, אמיתי או מדומיין, לערעור הגוש התומך בו. רק כשהיה זקוק לגוש כמובן.
הודעת הליכוד וסרטון ההסברה של נתניהו חידדו את הפער העצום בין תפיסתו של נתניהו אודות חשיבות הסוגיות המגזריות, לבין תפיסתם של נציגי הציונות הדתית עצמה. נתניהו אכן ביטא את תפיסתם המגזרית של חלקים בציונות הדתית, הדוגלים בכניסה לממשלה בכל מחיר, באמצעות סיסמאות ההשפעה מבפנים, ובהעדפת עשייה, אפילו שולית וזניחה, על פני אופוזיציה. כך נתניהו אוהב את הציונות הדתית.
הציונות הדתית ברובה המכריע, גם זו המגזרית כביכול, כבר לא שם. השינוי הנדרש בסמכותו של של בית המשפט העליון חשוב וקריטי עבורה. זהו בית המשפט האקטיביסטי שנתניהו הגן עליו מכל משמר, לפחות עד שמערכות האכיפה הגיעו אליו. לכן, ועם כל הכבוד למשרד למורשת, וועדת חוקה, חוק ומשפט חשובה מאוד לציונים הדתיים. לאחר ארבע שנים במשפטים ועם תקופה קצרה אך בולטת ומוצלחת מאוד בתחבורה ובביטחון, גם נציגיה הבולטים של הציונות הדתית כבר לא בנישת השרות הלאומי שאין לזלזל בחשיבותו. מידת ההשפעה, הם יודעים, מאוד תלויה בעוצמת המשרדים והתפקידים. אבל אלה ציונים דתיים מעצבנים שנתניהו לא מסתדר איתם.
הציונות הדתית, כך נראה, יוצאת לדרך חדשה, בלתי מוכרת כלל לנציגיה בכנסת. כימין אמיתי, תהיה לה עבודה אופוזיציונית קלה. זאת ממשלה שמשרדיה הכלכליים ניתנו לנציגי ההסתדרות, שמשרד הביטחון בידי בני גנץ ועל משרד המשפטים מנצח אבי ניסנקורן שהבטיח לבנות את חומות ההגנה מפני השינוי הנדרש.
באופוזיציה גם יהיה זמן לדיון פנימי. בהודעה הפטרונית הזאת טמון פוטנציאל להתעוררות מחדש של הדיון במתח המובנה בציונות הדתית בין סגירות לפתיחות, בין התכנסות פנימה ליציאה החוצה, בין המגזרי לכלל לאומי. מאז שנות השמונים התפצלה הציונות הדתית בין שלוש חלופות: האחת, המשך המפד"ל במתכונתה המגזרית; השנייה, תמיכה והשתלבות בליכוד; והשלישית, הקמת חלופות שונות מימין לליכוד, לרוב במשותף עם חובשי כיפת השמיים בימין האידיאולוגי.
האם פניה של הציונות הדתית למפלגת מחנה מגזרית, או לפתיחת שורות משמעותית לחובשי כיפת השמיים שיהיו שותפים, כחלק מהימין האידיאולוגי, ליצירתה של מפלגת מחנה פתוחה?
