ריח לבנון צף לאחרונה. לא זכור לי עוד יום זיכרון כזה, שלבנון הייתה נוכחת בו כל־כך בשיח הציבורי. לא מדובר על מלחמת לבנון השנייה והטרייה יחסית, גם לא לבנון הראשונה. מה שצף הוא לבנון האפורה, שבאמצע, זו שברצועת הביטחון, זו של 18 השנים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צפו: 20 שנים לנסיגה, שיח לוחמים על השירות בלבנון
– מה היה קורה אילו נשארנו בלבנון עד היום
– יוצאי צד"ל מבקשים להיות בין מקבלי אות הלחימה בלבנון
אחד הגורמים העיקריים לשיח הלבנון הוא קבוצת פייסבוק שנקראת "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים". הקבוצה מונה כבר יותר מ־33 אלף חברים – לוחמים של אז, לוחמים של היום, וסתם סקרנים, כמוני. את הקבוצה הקים איל שחר, יוצר ובמאי, כדי לתת במה לסיפורים של חיילים מתקופת השהייה ברצועת הביטחון, כדי שאולי "יום אחד יצא מזה משהו". וככה, בפרץ ספונטני ובלתי נשלט, עלו (ועדיין עולים) מאות סיפורי לבנון. סיפורים של חיילים, מפקדים זוטרים ומפקדים בכירים, חוויות משעשעות וטראומטיות גם יחד, שיצאו מזמן מגבולות הפייסבוק. עם קשר, או בלי קשר, שר הביטחון בנט והרמטכ"ל כוכבי החליטו לבחון הענקת אות ללוחמי אותה תקופה אפורה.
גם דרך הטלוויזיה חזרנו ללבנון. סדרה בת שלושה פרקים של 'כאן', "מלחמה בלי שם", מנסה לספר את סיפור לבנון – כניסה, שהייה, יציאה. זה מסמך מרתק שמעורר מחשבות רבות. בסוף הפרק האחרון שאל המראיין את תא"ל במיל' צ'יקו תמיר למה תקופת לבנון היא מלחמה בלי שם. "תראה, הכישלון הוא יתום", עונה צ'יקו, "בסוף, ההסתכלות אחורה היא על שהייה מיותרת הרבה מאוד שנים בתוך אזור הביטחון. זו לא הייתה מלחמה מוצלחת, אז ברור שהכישלון יתום". צ'יקו הוא "לבנוניסט" רציני. הוא היה, בין היתר, מפקד יחידת אגוז, הוא היה מאלה שיצרו תפיסה חדשנית של לחימה בגרילה תוך הובלת קו התקפי ויוזם.
טראומת לבנון נובעת ממריחת זמן, חוסר תכליתיות וחוסר בהירות בשאלה מה אנחנו עושים שם. לישראל הרי אין שאיפות טריטוריאליות כלפי לבנון ולא הקמנו שם יישובים; זו לא ארץ אבות שחזרנו אליה. מטרת הכניסה והשהייה בלבנון הייתה כתובה על כל מוצב – "הגנה על יישובי הצפון", ואפילו היא נשחקה לאורך השנים. בהתחלה ההגנה הייתה מפני אש"ף, לאחר מכן מחיזבאללה. ואת חיזבאללה, אם תשאלו את האלוף במיל' עמירם לוין, אפשר היה לנצח. זו אמנם גישה שאנחנו לא שומעים הרבה היום, אבל לוין האמין בניצחון על ארגון גרילה.
ככל שגבהו חומות הבטון, גבהו גם חומות הפחד בקרב החיילים ומורך הלב בקרב ההנהגה. צה"ל הוא אמנם צבא ההגנה לישראל, אבל צבא של כוח הגנה פעיל
עמירם לוין מונה ב־1995 לאלוף פיקוד הצפון. "היה לי זמן להתכונן", הוא אומר בסדרה, "ובניתי תוכנית איך נלחמים בגרילה". בניגוד ללוין הפוליטיקאי, שלא ממש מוצא ידיים ורגליים בשדה הפוליטי, הקצין לוין היה אחד המפקדים המוצלחים והנועזים בתקופת לבנון, ואם היו מקשיבים לו לאורך זמן, דברים אולי היו נראים אחרת. הוא הוביל קו התקפי בלתי מתפשר של דבקות במשימה וחתירה לניצחון. "צריך להרוג", אמר לוין. המטרה שלו הייתה לנצח את חיזבאללה. לא היו לו אשליות כאילו חיזבאללה ייעלם, אבל לתפיסתו צריך היה להכות בו ללא הפסקה, לדכא אותו עד לרמה שאנחנו שולטים במצב. "קשרו לי את הידיים", הוא אומר בצער, לא היו מסוגלים לצאת מהקיבעון של "זה הרע במיעוטו".
הפקרה מבישה
וכך, בשלב מסוים המטרה של הגנת הצפון נשארה להיות כתובה על הקירות, אבל הייתה מטרה אחרת שהאפילה על הקטיושות: מזעור מספר הנפגעים בקרב חיילי צה"ל. אני זוכרת את מילות הקוד, "חילופי אש כבדים", שבישרו בלי לומר במפורש שיש חיילים הרוגים, וההתכווצות הציבורית הייתה בהתאם. על הגלים האלה נעה תנועת "ארבע אימהות". ואיך מגינים על חיילי צה"ל? לא ביוזמה והתקפיות, כפי שרצה לוין, אלא בהתמגנות, בבניית ביצורים וחומות. וככל שחומות הבטון גבהו, כך גבהו גם חומות הפחד בקרב החיילים ומורך הלב בקרב ההנהגה. השתבללות. חיילי צה"ל לא אמורים להיות מגן אנושי סטטי. צה"ל הוא אמנם צבא ההגנה לישראל, אבל צבא של כוח הגנה פעיל, שאמור לשאוף לניצחון ולא להתמגנות אין־סופית. ברגע שזה לא קורה, חבל על הזמן ועל האבדות של כולנו.
מלבנון רצו לצאת בהסכם. במשך שנים ניסו לשכנע אותנו שצריך לסגת מהגולן לא רק כדי לקבל שלום עם סוריה, אלא כי זה מה שישביע את רעבונו של אסד ויגרום לו לרסן את חיזבאללה. הגולן תמורת שקט בלבנון. ב־2020 אנחנו מבינים איזה נס קרה לנו שהניסיונות הללו כשלו. וברגע שלא היה הסכם, ברחנו. בישראל כמו בישראל, ידענו איך אנחנו נכנסים למערכה, אבל לא ידענו מה הלאה. וכך, לא היציאה עצמה היא הבעיה, אלא האופן שבו היא נעשתה. עוד בהיותו אלוף פיקוד הבין עמירם לוין שהקו ההתקפי שלו לא אומץ, ולכן המליץ לדרג המדיני לצאת מלבנון, אבל לעשות זאת לאחר מבצע התקפי נגד חיזבאללה, להכות בו, כדי שלא יגידו שברחנו. דעתו לא התקבלה, ולאחר כמה שנים ברחנו מלבנון, בצורה מגושמת ומבישה, הפקרנו ציוד ונטשנו את בעלי הברית שלנו שם, את חיילי צד"ל ומשפחותיהם.
ניכר כי איש לא חשב לעומק על אנשי צד"ל. אלה ברחו מפני חיזבאללה היישר לזרועות ישראל, שהייתה איתם במשך 18 שנים ובן לילה נעלמה. הם התדפקו על הגבול הצפוני שלנו, בשיירה ארוכה של נשים וילדים ולוחמים לשעבר. בסיפור בלתי נתפס, מספר שמיל לוי, מי שהיה סגן יחידת הקישור ללבנון בעת הנסיגה, איך הנחו אותו לבחור רק 600 מפקדים ולהכניס אותם, ואיך הוא עמד מול מי שלחם איתו רגע לפני כן, ונאבק בדרגים הבכירים כדי להכניס את כולם. הוא מספר על חוסר ההיערכות, על הבלגן ועל הבושה של בגידה בבני ברית שלך. הצד"לניקים שנמצאים כיום בישראל מנסים ללא הפסקה לקבל הכרה מישראל. לאחרונה הם שלחו מכתב למשרד הביטחון בבקשה להנציח את החללים בדרך כלשהי ולתעד את סיפור צד"ל בספרי ההיסטוריה. למה לא בעצם? זה המעט שישראל יכולה לתת להם, ומוטב מאוחר.
