שאלו את רבי חייא בר אבא מה הדין של מי ששכח קדרה על גבי כירה והתבשיל שבה המשיך להתבשל בשבת. רבי חייא בר אבא שתק, ורק למחרת ענה: המבשל בשבת בשוגג – יאכל; ובמזיד – לא יאכל. והוסיף: "ולא שנא", כלומר אין שינוי ביניהם. בתוך הניסיונות האמוראיים להבין למה התכוון כבודו, ובין אילו מקרים אין הבדל מעשי בין המקרים, מגיעה הגמרא למסקנה שדווקא מי שבישל בשבת – איסור מפורש מהתורה – מותר לו לאכול את התבשיל אם הדבר נעשה בשוגג. ואילו מי שסתם השאיר קדרה לא מבושלת על הכירה מערב שבת ובינתיים היא המשיכה והתבשלה, הרי שבמקרה כזה אסור לאכול את התבשיל, אפילו אם שכח אותה שם לגמרי בשוגג. הבנתם נכון. במקרה של אוכל השבת, שגגה באיסור דאורייתא מותרת באכילה ושגגה בתקנת חכמים אסורה. למה? רב נחמן בר יצחק אומר: "אתי לאיערומי" – שלא יבואו לרמות.
הנחת היסוד של רב נחמן בר יצחק היא שכשמדובר באיסור מפורש מהתורה, איש לא יבוא וירמה ויאמר שבישל בשוגג. כך שמותר לאכול את התבשיל שבטעות בושל בשבת – אם משום ששכח איזה יום היום או מכל סיבה אחרת. אבל בדברי חכמים קל יותר לחפף, ויש חשש שהאדם יעמיד קדרה על כירה עוד לפני כניסת שבת בכוונה גמורה שהיא תמשיך ותתבשל במהלך השבת עד שהמאכל יהיה ראוי, ויאמר שזה היה לגמרי בשוגג. לכן נדרשו חכמים לאסור אכילה זו בשבת, גם אם האדם מצהיר שנעשתה בשוגג.
השאלה המתבקשת היא: למי יאמר האדם שהניח קדרה כזו שהיא בושלה בשוגג אם הניח אותה במזיד? הרי בסופו של דבר כל אחד מאיתנו מבשל בביתו שלו, לרוב כשאין צופים מסביבו, אפילו לא מבני משפחתו. את מי מרמה האיש שטוען שפעל בשוגג כשהוא לבדו? והרי סביר להניח שהוא העד היחיד למעשה זה. נראה שבדיוק אליו כיוונו חז"ל. למען האמת, רוב מעשי המרמה שלנו מופנים כלפי עצמנו. המשא ומתן שאנחנו מנהלים בראשנו כשאנחנו חורגים מאמות המידה המוסריות שלנו נגרר לא פעם להנחות שאנחנו עושים לעצמנו תוך מתן תירוצים מצוינים. אתה יודע מה האמת, זוכר מה הייתה כוונתך, אבל מצליח להנדס את שלבי קבלת ההחלטות שלך לנרטיב חדש ונוח יותר. למעשה, אנחנו כל כך טובים בלרמות את עצמנו, עד שאם אדם אחר יברר איתנו מה היה שם בדיוק, אנחנו עשויים להישמע משכנעים מאי פעם.
באים חז"ל ואומרים לנו שזהו טבע האדם. לא כי הוא רע, לא כי הוא רוצה להזיק, אלא כי באמת ובתמים יש לו נסיבות מקלות שהוא עשוי להשתמש בהן כשהוא נקלע למצוקה מסוימת ששקר קטנטן אחד יכול לפתור. בחכמתם, רבותינו מוסיפים לנו סייג כדי שנדע לנווט את תת המודע שלנו כך שידרוש עבורנו כבר בכניסת שבת מאכלים מבושלים ואפויים היטב. הם דואגים שחשש איסור האכילה יחלחל היטב, עד שלא נגיע להדלקת נרות בלי תבשילים מוכנים; שלא נעלה בדעתנו לטייח את הקול שאומר לנו: נו, מקסימום נכון משהו מהר ונשים על הכירה רגע לפני כניסת שבת ונגיד ששכחנו אותו שם. זה לא שבישלנו או משהו, זו בסך הכול מלאכה שנמשכה מעצמה.
אז זהו, שזה כן. חכמים מחדדים לנו שגם באין עשייה יש עשייה. גם מבלי לעשות מלאכה האסורה בשבת ממש, אנחנו שותפים למלאכה שצריכה הייתה להיעשות אחרת ואין לנו כאן את זכות השגגה. בהעלמת עין יש שיתוף פעולה עם מעשה שלא יעשה. והכשל מתחיל כבר בשקר הקטן שאנחנו משקרים לעצמנו, בלי שאיש יידע. חז"ל אומרים לנו: תעצור כבר ברגע הזה שהתרמית הקטנה הזו נולדת. תכבה את האופציה לעצום עין, לטעון לשגגה. אל תהנדס לעצמך אליבי מוצדק או רשימת תירוצים להתנערות ממעשה שלא יעשה. להפך, היה שותף פעיל במניעת מעשה עוול או סתם מלאכה אסורה.
