תקופות של מגפה נחשבות לטראומות קשות ביותר לאנושות, ולא במקרה הן חרותות עמוק בזיכרון הקולקטיבי גם מאות שנים אחרי שהתרחשו. הן קשות במיוחד כי האויב בלתי נראה, נמצא בכל מקום, וקשה מאוד להתגונן מפניו. במלחמות אנושיות, קשות ככל שיהיו, תמיד נמצא גורם אנושי שיכול להשתכנע להפסיק את המלחמה ברגע שיבין שהוכה מכה ניצחת. לנגיף אין יכולת לקבל החלטות כאלה. האנושות צריכה להילחם בו עד שיובס לחלוטין.
באופן מקאברי, חג הפסח, שממנו חוששים כל כך מפקדי המלחמה בקורונה, הוא חג שגם במרכזו עומדת מגפה: המגפה שהכתה בכל בכורי מצרים, בלילה שהוביל למתן הרשות לבני ישראל לצאת מבית העבדים. בני ישראל ניצלו מן המגפה משום שמרחו על דלתות ביתם דם כבשים, כפי שהצטוו. לשם מה נועד הדם הזה? האם הקב"ה לא יכול לדעת "מיהו יהודי" גם בלי משיחות הדם?
ההנחה הסבירה היא שמשיחות הדם לא נועדו כדי לסמן למלאך המוות על איזה בית עליו לדלג. הן נועדו לבטא את אמונתם של בני הבית בהשגחת הקב"ה, שבגללה "לא ייתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף". הרי הצאן, כפי שלמדנו מעצם התיישבותם של בני יעקב בארץ גושן, היה קדוש למצרים, ושחיטה המונית של כבשים תוך מריחת דמם בפומבי על דלתות הבתים הייתה אמורה לזעזע את המצרים ולגרום להם לנקמה איומה בבני ישראל. מריחת הדם נועדה אפוא לבטא את ביטחונו של בעל הבית באמונתו, את גאוותו בזהותו, שהיא ההופכת אותו ראוי להצלה. הקב"ה התנה את הגאולה בנכונות להפגין את הזהות הייחודית של בני ישראל, עד כדי התרסה בוטה.
במגפה של ימינו התרחש בשבועות האחרונים בדיוק ההפך הגמור: מי שנאחזו בצורה החזקה ביותר, במידה מסוימת אכן גם מתריסה, בזהות הדתית הייחודית – תפילה במניין, לימוד תורה בישיבה, טבילה במקוואות – הם שנדבקו בנגיף באחוזים הגבוהים ביותר, עד כדי סכנה גדולה קודם כול לעצמם ולסביבתם, ובסופו של דבר לחברה הישראלית כולה.
אז מה קרה בין מגפת בכורות למגפת הקורונה? הסבר פשוט יאמר שבימים של התגלות אלוהית ישירה אפשר לסמוך על הנס ולנהוג באופן שעל פניו נראה לא רציונלי. משום שלאמיתו של דבר אין מדובר בנס, שהרי ההגנה האלוהית מובטחת. אבל בימים שאין התגלות אלוהית, חוזר הצורך לנקוט אך ורק בהתנהגות רציונלית, לפי חוקי הטבע.
ההסבר הזה ודאי נכון, אבל אינו מספק. כי כשמתבוננים לעומק יש דווקא דמיון בין שתי המגפות. מגפת מצרים נועדה להוציא את בני ישראל לחירות, ולכן היה עליהם להוכיח שהם ראויים לחירות; שלא נשארו עדיין עבדים בנשמתם. קשה כמובן לומר מדוע באה לעולם מגפת הקורונה, אבל אפשר לומר בבירור אילו תהליכים היא מפסיקה, עד כדי שיתוק. היא מפסיקה תהליכים של נהנתנות חסרת אחריות מן העולם ושל יניקה אינסופית ממשאביו גם כשהתוצאה היא חיסרון שיסכן את כולנו, או לפחות את ילדינו ונכדינו.
הבעיה מתחילה בהנחה שהחלק העשיר והחופשי של העולם יכול לנצל את חלקו העני והמדוכא, בלי להתעניין באורחות חייו. העובדה שהעולם העשיר הפך את סין לפס הייצור ההמוני שלו במטרה להרוויח ממנה מוצרים זולים, בלי להתעניין למשל מה הסינים אוכלים והאם יכולה להיות לכך השפעה גם עלינו, היא השגיאה הנוראה הראשונה. היא בוודאי שגיאה בוטה אחרי שמגפת הסארס ב־2003 כבר התרחשה בעקבות אכילת בעלי חיים לא מבויתים. גם התוצאות הגלובליות של הקורונה – ירידה דרמטית בזיהום האוויר, חזרה של חיות למרחבים שנטשו מזמן – מעידות על צורך באיזון מחודש בין האדם והטבע.
יותר מדי שנים האנושות חוגגת אורח חיים של "אכול ושתו כי מחר לא אכפת לנו". באה הקורונה והחזירה אותנו לסיומו המקורי, הקודר, של הפסוק: מי שיחיה את היום ללא חשבון עלול לגלות שהמחר כבר לא יהיה שלו או של ילדיו. ממילא, "הדם על מזוזות הבית", במקרה של הקורונה, הדם שאמור להפגין שבני הבית ראויים להינצל, הוא תכונת האחריות הקולקטיבית. לוותר על הנאותיך, במידה מסוימת אפילו על זהותך, לטובת הכלל והאחריות לעתידו.
פסח שמח ובריא לכולנו.
