בדיוק כמו בשיר של מאיר אריאל, אני חייבת לראות את הטרמינל מפעם לפעם. ככל שהאינטנסיביות של החיים שלנו עולה, בריחה קטנה לחו"ל היא עמעום של כל הרעש שמסביב. היעד היה פריז. אף שאיני דוברת את השפה, פריז נותנת תחושה של המקום הכי קרוב לשורש: שברי המילים שאספתי מבית סבא וסבתא ומבית ההורים, גלי הריחות של מי הקולון, הטעמים המוכרים של האוכל התוניסאי שכבש את הרחובות, השירים והמוזיקה.
שלוש שעות לפני כניסת שבת התיישבנו במסעדה תוניסאית, וביני לבין נותן השירות, שמעון בן ה־31, נשוי ואב לשלושה, התפתחה שיחה. הוא נולד בצרפת לאם ישראלית ואב צרפתי, ויש לו אחיות נשואות שחיות בארץ. עוד לפני שנולדו הילדים גם הוא ניסה לעלות ביחד עם אשתו. הוא "מת על הארץ", כדבריו, מגיע כמה פעמים בשנה לביקור, משתוקק לחיות בישראל, אבל מבין שזה לא ריאלי. הוא לא יכול לשרוד כלכלית. בצרפת יש לו עזרה בדיור, בהבטחת הכנסה, בקצבאות ילדים.
"אני חי", הוא אומר. "הראש שלי מעל המים, לא מתקמצן על כלום. קונה מה שבא לי. בארץ הייתי צריך לספור שקל לשקל. לחשב בדיוק מה לקנות במכולת. האחיות שלי מצליחות להסתדר בארץ רק כי יש להן עזרה מההורים של בני הזוג שלהן", הוא אומר, "חבל שזה כך". ואני מסכימה איתו.
כמה ימים קודם לכן ישבתי עם חבר ותיק שחזר משליחות ממושכת בפריז. הוא היה שליח בצרפת למעלה מ־20 שנים במצטבר, וגם הוא סיפר לי כמה סיפורים על עולים שחזרו לצרפת כי לא הצליחו להתמודד כלכלית עם החיים בארץ.
ברובע היוקרתי שבו נהג לגור, שכר הדירה עמד על כמה אלפי אירו לחודש. באותו רובע ממש היו בניינים ובהם דיור ממשלתי להשכרה שבו שילמו הדיירים 300 אירו לחודש על דירה כמו שלו. "את מבינה מה מונח על כף המאזניים?" הוא שואל אותי. "ציונות מצד אחד, והיכולת להתפרנס בכבוד מצד שני. לפעמים הפרנסה מנצחת את האידיאולוגיה".
יש תחזיות שמנבאות לצרפת קריסה כלכלית. קצב הצמיחה עומד רק על 0.5 אחוזים בשנה, האבטלה הכללית על 10 אחוזים ועל 25 אחוזים בקרב צעירים עד גיל 24, שכר המינימום גבוה ושבוע העבודה בן 35 שעות. כן, כנראה יש קשר בין אחוזי האבטלה הגבוהים למדיניות הרווחה המופלגת. במקום שנותנים דמי אבטלה לשלוש שנים, התקבעה נורמה של בטחה. צמח דור צעיר שלא יודע מה זה לעבוד.
אין בכוונתי להזיל דמעות על כלכלת צרפת. זעקות השבר על המצב הכלכלי שם מרחפות באוויר כבר שנים, ובינתיים העגלה ממשיכה לנסוע. אלה הבעיות של צרפת, לא שלנו. אולם יש בכוונתי להצטער על כך שמדינת ישראל לא משכילה לקלוט עולים ציונים שרוצים לחיות פה, אבל מתייאשים ועוזבים. די בכך שישראל הייתה מאמצת רק חלק קטן מהמודל של מדיניות הרווחה הזו בנושא הדיור הציבורי, ומאפשרת לאנשים לשכור דירות לטווח ארוך במחיר נמוך. במילים אחרות, כמו שהציעה ללי דרעי, פעילה חברתית שעלתה מצרפת: להשקיע פחות בעידוד עלייה ולהשקיע יותר בקליטת עלייה.
מעבר לצער על חובבי ציון החדשים שחיים בפריז אבל ליבם נמצא כאן, אני נזכרת בצעירים שלנו, בילדים שלנו. אלו שנולדו כאן, שיש להם מולדת אחת ולא שתיים, שגם הם מתמודדים עם יוקר המחיה והדיור שהמדינה שלנו מייצרת. שחולמים על דירה, שהשתעשעו קצת בפיקציית "מחיר למשתכן" עד שגילו שמדובר ב"מחיר למזדקן", כלומר שהדירה תהיה מוכנה רק כשיזדקנו, ומבינה שדיור ציבורי הוא המשימה הלאומית החדשה.
