בערב פסח סביב שולחן הסדר נטעם לראשונה השנה מצה, אך האמת היא שכבר למעלה מחודש הקורונה מעניקה לנו טעמים של מצה. שהרי מה היא המצה אם לא סמל התמציתיות, הפשטות, המינימליזם, זניחת הטפל והתמקדות בעיקר. בחודש האחרון למדנו בעל כורחנו להסתפק במועט ולהתמקד במה שחשוב. לוותר על מותרות, נופש ובילויים ולהסתפק בצרכים בסיסיים, להעדיף שיקולי בריאות על שיקולי נוחות, לצמצם את מרחבי החיים שלנו, לקיים חתונות ואירועי שמחה מצומצמים בתכלית ולגלות שאפשר לשמוח גם ללא מאות מוזמנים.
ומה היא המצה אם לא לחם החיפזון, המהירות והבהילות, הלחם השמור והלחוץ שאין לו זמן להמתין ולתפוח בגלל מה שמתרחש סביבו. בחודש האחרון חווינו על בשרנו את החיפזון והלחץ הזה בקניות הבהולות בסופרמרקטים ובמרכולים, ביציאות המהירות מהבית לצרכים בסיסיים, ובבהילות הכללית שמורגשת ברחובות, בחנויות ובכל המרחבים הציבוריים.
בחודש האחרון למדנו להסתפק במועט ולהתמקד במה שחשוב, ולגלות שאפשר לשמוח גם ללא מאות מוזמנים. גם המצה שנאכל הערב מסמלת פשטות ומינימליזם
ומה היא המצה אם לא לחם החירות, סמל ההתמקדות בעצמיות ובמהות הפנימית, ללא תוספות מלאכותיות ובלי נפח מיותר של אוויר. ההתמודדות עם הקורונה מציבה מול כולנו מראה, ואיננה מאפשרת לנו לברוח ולהסיט את המבט הצידה. הקורונה מקלפת מאיתנו עטיפות חיצוניות, מחזירה אותנו הביתה למשפחה ולעצמנו, מבודדת אותנו מרעשים חיצוניים, מחייבת אותנו להסתכל פנימה ומעמתת אותנו עם חסרונותינו.
ומה היא המצה אם לא לחם התקווה והאמונה. לחם שאכילתו המאתגרת לשיניים ולעיכול נסבלת רק מתוך הכרה שמדובר בשלב הכרחי כדי לצאת ממצרים ולזכות בגאולה. והרי כבר חודש שאנחנו אוכלים סוג של מצה; כופים על עצמנו מציאות לא קלה, מבטלים את השגרה, חווים שינוי מטלטל, נדרשים כל יום מחדש להסתגל, רק מתוך אמונה שזו הדרך שלנו להיגאל.
