שבת דף ל ע"א – לא ע"ב
אגדת "מי כאן הלל" הידועה, מגיעה במסכת שבת מיד אחרי דיון על סתירות בספרי משלי. פסוק אחר פסוק שם, מורה לנו שלמה המלך על דבר והיפוכו: "אל תען כסיל כאיוולתו פן תשווה לו גם אתה" (משלי כו, ד), כלומר אל תרד לרמה של הכסיל ואל תדבר בשפתו, ומיד אחר כך: "ענה לכסיל כאיוולתו פן יהיה חכם בעיניו" (משלי כו, ה). הגמרא שם מסבירה את הסתירה: ענה לו ברמתו הכסילית בעניינם כלליים; אל תענה לו כאיוולתו בענייני לימוד תורה.
סוגיה לאחר מכן מורה לנו הגמרא: "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי", ושם מגלגלת את הסיפור הכמעט הומוריסטי על שני אנשים שהתערבו ביניהם על סכום לא מבוטל של 400 זוז: מי יעז לנסות ולהוציא את הלל הזקן משלוותו. אחד מהם בוחר בשעת המקלחת הלחוצה של ערב שבת, ומבקש לשאול את גדול הדור שאלה. הלל עונה בחום: "שאל בני, שאל", ועונה לשאלתו. בעל ההתערבות היקרה לא מוותר, ומבקש לשאול שאלה נוספת ועוד אחת, לא לפני שהוא מוודא שהלל חזר למקלחתו וקריאותיו "מי כאן הלל" מוציאות אותו ממנה פעם אחר פעם. המציק הסדרתי מתעניין דווקא בשעת לחץ זו בשאלות כמו מפני מה ראשי הבבלים סגלגלות, ומדוע עיני התרמדין (אנשי תדמור) טרוטות, ולמה רגלי האפריקאים רחבות. מה יותר דחוף מזה רגע לפני כניסת שבת? אלא שהלל יוצא אליו פעם אחר פעם כשהוא שומר על אותה טמפרטורה של חום אנושי, ומגיב לשאלותיו: "שאלה גדולה שאלת".
האמנם שאלה גדולה? לשם מה טורח הלל לענות לאיש כשבוודאי ברור לו שמטרתו להטריד אותו, ולא לברר תשובה של ממש לשאלות משונות אלה, שאין בינן ובין לימוד תורה דבר? האם זה לא בדיוק הרגע לענות לכסיל כאיוולתו וגמרנו?
אבל הלל עושה אחרת, ועונה בחשיבות יתרה לשאלותיו. אנחנו רגילים לראות בכך דרך ארץ של הלל, אבל למעשה – יש כאן גם תורה שלמה. הלל לא חש שהוא מבזבז זמן על כסיל, הוא בוחר להפוך את שאלתו המציקה ללימוד תורה. ולימוד תורה דורש עיון ומחשבה. הוא עונה לו שראשי הבבלים סגולים בגלל מיילדות שאינן מיומנות, שמוציאות את התינוקות הבבליים בדרך לא ראויה. הוא מסביר שעיני אנשי תדמור צרות משום שהם גרים במדבריות חול, ובעיניהם הצרות מתגוננות מפני הגרגירים; והאפריקנים הרי חיים בין ביצות גדולות, ורגליהם מותאמות לאדמה הטובענית שם.
לא מדובר פה בשיעור בטבע או בביולוגיה. השורה התחתונה בשיעורו של הלל היא: יש בורא לעולם. הבורא הזה יצר עולם שיש בו אחריות לאדם, עד כדי כך שראשי התינוקות מעוצבים לנצח לפי רגע אחד בלידתם. הבורא הזה גם נותן לנו כלים להתמודד עם אתגרי הטבע שסביבנו – בין אם אתה חי בין חולות נודדים ובין אם בין ביצות טובעניות. העולם כולו, והאדם בתוכו, בנוי כך שיש מענה לכל תחלואה. הקב"ה מקדים תרופה למכה ונותן לנו את הכלים להתמודד עם כל אתגר שהוא מציב לנו. יש חול מדברי? קבלו עיניים מצומצמות. יש ביצות? קבלו כפות רגליים רחבות.
חכמים דרשו את האגדתא הזו – כמו גם את הבאות אחריה – לזכות ענוותנותו הרבה של הלל. אבל מה בעצם הקשר לענווה? להלל הזקן הייתה סבלנות רבה, ללא ספק, אבל איפה הענווה?
נראה שצריך הרבה יותר מאורח רוח יוצא דופן כדי לדרוש עם אדם זר בהגיגיו רגע לפני כניסת שבת. אולם הלל לא רואה בזה הצקה, אלא באמת שאלה גדולה; משהו שמוציא אותו משיח הלכתי של בית המדרש ודורש ממנו לצפות בבריאה בלי שתצא מכאן בשורה הלכתית או פיסקה. בענוותנותו הוא מוצא מה ללמוד מכל אדם, גם מאדם שלא התכוון ללמד אותו כלום. הוא לא רואה בשיח הזה ביטול תורה, אלא הזדמנות להתעכב על לימוד אחר שלה. בכך הלל הזקן שותל את הזרע שיתגלגל מאוחר יותר לקביעה "איזהו החכם – הלומד מכל אדם" של בן זומא. הלל חי אותה והופך אותה למודל לדורות. ובכך הוא אכן פותר שאלה גדולה.
