כשהתותחים רועמים המוזות שותקות, ואצלנו הן ממש חייבות לשתוק ויפה שעה אחת קודם. מאז פרץ משבר הקורונה נפרצו כל הסכרים הנוגעים לביקורת הציבורית ובעיקר זו התקשורתית על אופן ניהול המשבר לרבות על אלה המנהלים אותו. הביקורת אינה פוסחת על ראש הממשלה, על שר הבריאות, מנכל המשרד ונושאי תפקידים אחרים. באופן תמוה היא גם נשמעת לעיתים בתוך הנגמ"ש עצמו מאלה שאמורים להיכנס תחת האלונקה.
הביקורת התורנית המציפה את הרשתות וכלי התקשורת נוגעת להחלטת ראש הממשלה להעניק 500 שקלים לכל ילד וקשיש לקראת הפסח, ובהקשרה עולות טענות על בזבוז כספי ציבור והצורך בחלוקה פרוגרסיבית יותר. כל זה מבלי לעצור לרגע מהפטפטת ולהבין שמדובר בצעד שהמשמעות שלו אינה בהכרח כלכלית אלא חברתית והוא נועד לבטא את ערך הסולידריות ואת אחריות המדינה לאזרחיה דווקא השעה הקשה ביותר שבה אזרחי המדינה צריכים לדעת בחוסר הוודאות הגדולה כי המדינה נותנת להם גב.
זו כמובן איננה הביקורת היחידה המושמעת במגוון אכסניות ציבוריות ותקשורתיות. הטענות המקדמיות נגעו לכך שהממשלה מגזימה בהערכת משמעות המשבר. משם הן גלשו לעניין הבדיקות לגילוי קורונה. בהמשך לסוגיית מכונות ההנשמה ומשם קצרה הדרך לטענות על היעדר מלאי מספיק של מסיכות, על חוסר התגייסות מספקת של המדינה לצד נפגעי המשבר, על האיטיות בהפעלת תכנית הסיוע הכלכלית, על היעדר אסטרטגיה כוללת לניהול המשבר על 'בלגאן' תפקודי, על הדומיננטיות היתרה של משרד הבריאות, על הטיפול בישראלים חוזרים מחול, על הכובע של השר ליצמן ומה לא.
המבקרים הגודשים את האולפנים וממלאים את הרשתות החברתיות, כולם 'מומחים' קטנים מאד: עיתונאים שמעולם לא ניהלו קיוסק, מדברים כאילו ניהלו מערכות מדינתיות ובירוקרטיות; אנשי תקשורת שברגע הופכים ידענים בענייני בריאות, לוגיסטיקה, כלכלה וניהול משברים; כתבים שאינם שולטים בנתונים סטטיסטיים; מנחי תכניות היסטריים חובבי דרמות; וגם אנשי אקדמיה הרואים במסגרת הרעיון של תיקון עולם להחיל באופן מופרך וגס את כל תיאוריות הצדק החברתי שלמדו במגדלי השן על הסיטואציה הנוכחית.
המכנה המשותף לכל אלה הוא ההתאהבות הכמעט משיחית בערך הביקורת. מדובר ברעיון שאינו זר לתרבות היהודית המבוססת בין השאר על ריבוי רעיוני ודעה שמתחככת בזולתה. 70 פנים לתורה, נאמר לתיאור אופייה הפלורליסטי של התרבות היהודית ומובן שכל זה אינו יכול להתקיים ללא מרכיב של ביקורת. אבל בחסות הליברליזם האוטופי וערכי האינדיווידואליזם שהגיעו מבית המדרש של אירופה המודרנית, הביקורתיות של העם היושב בציון שינתה את פניה ללא היכר.
במקום ביקורת שנועדה להרחיב את ספקטרום הדעות והאפשרויות כדי לתמוך במעשה הקולקטיב ולקבל החלטות טובות יותר, הפכה הביקורתיות למהות העומדת בפני עצמה. זו ביקורת לשם הביקורת ובהיעדר גבולות והקשרים שבתוכה היא מתנהלת, אין פלא שהפכה למרושעת, פוגענית, צינית אבל גם לחסרת ביסוס, לא מקצועית ונטולת עומק. זו ביקורת מפרקת מהסוג המייצר ריקות גדולה, להבדיל מביקורת בונה שנועדה להיטיב מתוך חוש אחריות לגורל הכלל.
אם יש דבר מה שהמשבר הנוכחי צריך ללמד אותנו הוא לא רק החשיבות שבחיזוק ערכי ה'אנחנו' שהופכים לא רק לעניין תיאורטי אלא גם לערובה להבטחת החיים עצמם, אלא גם הצורך בצמצום עצמי, התכנסות וצניעות. הדברים אמורים גם לגבי ההכרח בהגדרה מחדש של רעיון הביקורת ומקומה במרחב הציבורי והתקשורתי. אין פירוש הדבר שהמוזות צריכות להחריש, אבל ישראל איננה זקוקה בעת הנוכחית לריקנות ביקורתית שאינה מסייעת, אלא בהעלאת מפלס הרשעות וכרסום הסולידריות החברתית. אם אין הן יודעות ללכת בדרכה של ביקורת המחוברת לאחריות חברתית, הרי שמוטב לכולם כי יחרישו.
