ביום רביעי (1.4) נפל דבר בישראל. שלטון צבאי הוטל על בני ברק והכניס את העיר להסגר. עיר ה'מצורעים' נאטמה. ולא, זו לא מתיחה, זו אמת עגומה שמעידה יותר מכל על פשיטת הרגל של נציגי הציבור החרדי.
לולא בני ברק הייתה בהסגר, ולא הייתי חוששת מהידבקות, הייתי יוצאת לרחובות ותולה מודעות נעדרים, תרה אחרי חברי הכנסת החרדים שמקום בידודם לא נודע.
וזה מוזר, מוזר עד מאוד. כי בשנה האחרונה אי אפשר היה להימנע מלשמוע אותם. בכל אשר פנינו, הם היו. בחוגי בית, בתקשורת החרדית, בתקשורת החילונית, בפייסבוק, בסטורי בכל מקום. ופתאום עכשיו? דומיה.
עם כל המאורעות שעוברים עלינו, קל לשכוח שרק לפני חודש סיימנו מערכת בחירות שלישית בתוך שנה. לו חברי הכנסת החרדים היו מנהלים את המגפה הזו כפי שהם מנהלים את קמפיין הבחירות שלהם, לא היינו היום בסיטואציה הזו.
חברי הכנסת החרדים ידועים ביכולות שלהם להוציא את החרדים לקלפיות ולהשיג קרוב ל-100 אחוזי הצבעה. כשהם רצו למקסם את מספר הקולות בקהילה החרדית, הם יצרו מערכת טכנולוגית מתוחכמת שמיפתה כל קהילה וקהילה עד רמת החסידות הזעירה. צוותים נמרצים ניהלו רישום ומעקב בלתי פוסק ופעלו ללא ליאות לשנע לקלפי כל אדם שנשמה באפו. באמצעות שיחות טלפון אישיות וכרוזים ברחובות, הם האיצו באנשים לקיים את המצווה החשובה בתורה להלן "ועשית ככל אשר יורוך". לו רק היו מיישמים את הפרקטיקה הזו בתחילת המגפה, בני ברק לא הייתה נכנסת להסגר.
ההנהגה החרדית, אותם אנשים שנלחמים על מנת לשמר את הציבור החרדי מנותק מההוויה הישראלית, מעלו בתפקידם. דווקא בשעה קשה זו כשמגפה פושטת על המדינה ומשרד הבריאות מנחית הוראות שפוגעות בכל היקר והקדוש לציבור החרדי, חברי הכנסת החרדים לא דאגו לתווך לציבור שלהם את עצמת הסכנה והחשיבות שבמילוי ההוראות.
הציבור החרדי שחונך למסירות נפש, רואה וליבו נשבר. כל נער ונערה חרדים גדלים על סיפורים של מסירות נפש, ומאזינים בעיניים מצועפות לתיאורים המרגשים על אבותינו ואימותינו שמסרו את נפשם למען התורה הקדושה. כל אחד מהם מייחל כרבי עקיבא בשעתו "מתי תבוא לידי ואקיימנה"? והנה סוגרים את הישיבות, מרתכים את דלתות בתי הכנסת וסוף סוף הגיעה שעתם הגדולה למסור את נפשם. בתחושה שהדת נתונה בסכנת הכחדה, הם מתדפקים על דלתות בתי הכנסת כדי להספיק עוד תפילה אחרונה במניין, ובעת הזו מבלי לדעת הם מפיצים את המגפה בין יקיריהם.
דווקא עכשיו הייתה צריכה לצאת קריאה נחרצת לציבור בהוראת כל הרבנים להתכנס בבתים ולקיים בהידור את "מצוות ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". אלא שהפוליטיקאים שרגילים לשחר לפתחם של הרבנים בכל סוגיה פוליטית, לפתע הדירו את רגליהם מהם.
הציבור החרדי הוא ציבור צייתן וממושמע להוראות הרבנים. אולם במשך ימים רבים לתוך המגפה לא ניתנו לציבור הוראות כאילו, והוא המשיך כמנהגו.
וכל העת הזו בכלי התקשורת וברשתות החברתיות, משתלחים בציבור החרדי על לא עוול בכפו. זו לא פעם ראשונה שהציבור סופג חיצי רעל בשל מעשי מנהיגיו. אולם בפעם הזו מדובר בפיקוח נפש של ממש; אנו עלולים להגיע למצב של העדפת חיים של חילוני על פני חייו של חרדי, רק בגלל הסתה שנובעת מרשלנות פושעת של נציגי הציבור החרדי.
מגפת הקורונה היא יום הדין של ההנהגה החרדית. כשכל זה יגמר בעזרת השם, מנהיגי הציבור החרדי ועסקניו ידרשו לחשבון נפש נוקב. אי אפשר יהיה לסלוח על סבל שנגרם למשפחה שנדבקה במגפה, ולא ניתן יהיה לפצות על אבדן חיים. אבל ניתן וצריך יהיה לבטל את המונופול שיש לחברי כנסת והעסקנים על הרבנים, ולאפשר לציבור קשר בלתי אמצעי עם רבותיו ומנהיגיו הרוחניים.
ציפי מנהיימר היא יועצת פוליטית ופעילה חברתית, מרצה על האתגרים בשילוב חרדים בחברה הישראלית. תושבת בני ברק
