לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' מיוחסת האמירה כי מ'היסטוריה לא לומדים, אלא היסטוריה', ודומה כי התנהלות 'כחול לבן' והרשימה הערבית המשותפת ממחישה היטב את הדברים.
מאז הקמת המדינה הפוליטיקה הערבית הייתה משולבת בזו הישראלית. תחילה נשען הייצוג הערבי על סוג של 'רשימות נלוות' למפלגות ציוניות ורק בשנות השבעים החלו לקום מפלגות ערביות עצמאיות שהציגו תפיסת עולם ששילבה בין סדר יום אזרחי לבין סדר יום פלסטיני. יתרה מזו, מפלגות ציוניות שיתפו פעולה אד-הוק עם מפלגות ערביות לטובת קידום מהלכים פרלמנטריים.
שיתוף הפעולה שנרקם בשנות התשעים בין ממשלת רבין בכהונתו השנייה לבין המפלגות הערביות, אז הוקם גוש חוסם בתמיכת האחרונות, היה חריג. לראשונה מפלגת שלטון ציונית נשענה על המנהיגות הפוליטית הערבית לצורך גיוס רוב פרלמנטרי וחרגה מהדפוס שעיצב את הפוליטיקה הישראלית עד אז, במסגרתו הבסיס לתפקוד כלל ממשלות ישראל נשען על רוב ציוני-יהודי.
התפתחות זו הושפעה מסדר היום הליברלי והקוסמופוליטי שהוביל השמאל הישראלי וחתר להפיכת ישראל לתבנית נוף אירופה. הדבר השתלב עם אמונה בלתי מעורערת בחזון השלום עם הערבים-הפלסטינים ועם המזרח התיכון (החדש), כאשר ה'מהפכה החוקתית' שהוביל אהרון ברק במערכת המשפט מזה, ותהליך ההסדרים עם הפלסטינים ועם חלק מהעולם הערבי מזה, היו ייצוגיו של המאמץ לכונן סדר ישראלי חדש.
זו הייתה התפאורה לשיתוף הפעולה הפוליטי שנרקם עם המפלגות הערביות. בעטיה התפתחו ניצניה של אמונה אוטופית, לא רק אצל השמאל הישראלי-ציוני ביחס לחזונות הליברליזם והשלום, אלא גם אצל המנהיגות הערבית, הפוליטית והאינטלקטואלית, שראתה לנגד עיניה את חזון החלשת הזהות הציונית-יהודית לטובת הגדרת זהות אזרחית ניטראלית הסוללת את הדרך למדינת כל-אזרחיה או למדינה דו-לאומית.
כפי שהתברר בחלוף הזמן, המזרח התיכון דחה את חזון השלום ואילו החברה הישראלית נאחזה בזהותה ובתרבותה היהודית ודחתה את החזון הליברלי-הקוסמופוליטי. חומרי הגלם של המציאות התבררו כשורשיים הרבה יותר מכל ניסיון לעקור אותם לטובת סדר יום חלופי. בנסיבות הללו, לא רק שסדר היום שהציג השמאל קרס, אלא גם נשחקה אחיזתו הציבורית.
בכל מה שנוגע למנהיגות הערבית, התמוטטות תהליך אוסלו, נפילת ממשלת 'העבודה' והנסיגה שחלה במחצית השנייה של שנות התשעים בסדר היום הליברלי, הובילה אותה למפל של ציפיות ולאימוץ סדר יום לעומתי כלפי המדינה. משם גלשו העניינים למדרון החלקלק שהוביל לאירועים האלימים של אוקטובר 2000 בפתחה של האינתיפאדה השנייה.
אמנם, ההיסטוריה איננה חוזרת על עצמה במדויק, אבל הרושם הוא כי שיתוף הפעולה הנרקם בין 'כחול לבן', השבויה באוטופיה של "רק לא נתניהו" לבין הרשימה המשותפת השבויה באוטופיה משלה על האפשרות להחזיר את ישראל לסדר היום האזרחי-ליברלי, מוביל להחרגה בכללי המשחק החקוקים בסלע היסוד של החברה הישראלית.
גם אם בטווח המידי המהלך מניב רווחים לשני הצדדים, לא כך צפוי בהסתכלות ארוכת טווח. הדברים אמורים הן לגבי 'כחול לבן' הנתפסת כבר עתה בעיני חלק ממצביעיה שכמי שאיבדה את המצפן הציוני שלה, והן עבור הרשימה המשותפת שהסגנון שאימצו באחרונה ראשיה עלול להוביל לתהליך של דה-לגיטימציה מצד הציבור היהודי ואולי גם לנסיגה במהלך חסר התקדים שהובילו ממשלות נתניהו לשילוב המגזר הערבי בכלכלת המדינה.
