מי מאתנו דמיין שיבואו ימים משונים כאלה, שבהם נחכה שהטלוויזיה תוציא אותנו להפסקת פרסומות. נינט ואמיר דדון מבצעים שירת רחוב על המרפסת במה שמתברר בסוף כפרסומת לאלקטרה. דומינוס פיצה מבטיחה להגיע אליכם הביתה בנסיעה ללא מגע. "תן, תן מרפק", הם מבקשים. יובל סמו מתגייס לטובת ישראכרט, שמתגייסת לטובת העסקים הקטנים תחת הסלוגן "עסקים כרגיל". "אבל איפה הכיף? איפה תאילנד?" שואל התוכי של ביטוח ישיר.
זוהי שעתם היפה של חברות הביטוח, תחנות הדלק, רשתות המזון המהיר ומוצרי החיטוי והניקיון. כל החברות החזקות, שיכולות להרשות לעצמן לפרסם גם בזמנים קשים. אלו מצליחים להשכיח את מצוקתן של חברות אופנה כמו קרולינה למקה למשל, שנאלצה לדחות צילומים לקמפיין ושמה את בר רפאלי ועדן אלנה בהולד. לזכותם של המפרסמים החזקים ייאמר שהם עושים את זה בחן ועם קופי משובח, שגורם לנו כמעט לסלוח להם על הניצול הציני של המצב. לרעתנו ייאמר שאם נרצה או לא, המשבר בענף הפרסום כבר כאן, והוא לא הולך להשפיע רק על ענף הפרסום אלא גם על התכנים שלנו.
המשבר הקודם בעולם הפרסום היה אחרי המחאה החברתית. ביטויים חדשים כמו צמצום צריכה וקואופרטיבים נכנסו לז'רגון, והמלחמה ביוקר המחיה אילצה את החברות למכור במחירי הפסד ולצמצם בפרסומות. מפרסמים הרגישו שהמדינה נמצאת באזעקת אמת, ואף אחד לא רצה לנגן על הכיס של האזרחים. המשבר גרר אחריו סגירת חברות ופיטורים המוניים. באופן כללי ענף הפרסום מגיב באופן קיצוני למשברים חברתיים, כלכליים וביטחוניים. כעת מתברר שגם משבר ביולוגי מייצר תנודות לא פשוטות בענף.
באיזה אופן אנחנו נרגיש את המשבר בהמשך? העיתונות והטלוויזיה, שמושפעות ישירות מענף הפרסום וניזונות ממנו יאלצו להצטמצם בהתאם. הטלוויזיה תהיה רזה יותר ותעבור להפקות זולות ומשתלמות, העיתונות תחסוך בנייר.
ימי הקורונה מלמדים אותנו שיעור חשוב, אנחנו עוד עשויים להתגעגע לאותן שבע דקות בלתי נסבלות, שבימים כתיקונם כולנו מריצים בשלט ומתפללים שייגמרו. כי מדינה שיש בה פרסומות היא מדינה עם אופטימיות כלכלית, היא מדינה שבה אנשים מוכנים להשקיע מיליונים כדי למכור את מרכולתם, היא מדינה שבה יש פנאי, ויש מקום לדברים שהם מעבר לחיים עצמם, ויש אמונה בעתיד. ביום שהפרסומות יחזרו אלינו כמו שזכרנו אותן, תדעו שאנחנו בתחילתו של סוף המשבר.
