משרד האוצר הודיע אתמול (ד') שהמורים לא יצטרכו עוד ללמד מרחוק, ויחזירו את החומר החסר בימי החופש הגדול ובכל מיני חופשות איסרו חג למיניהן. בימים אלה, בהם נערכת המדינה לאפשרות של סגר מלא, פוצע כל משרד ממשלתי את עוגת העובדים שלו ומוותר על חלקים שפחות נחוצים לו בשעת חירום. בדרך, דאגה המדינה לוותר בקלות בלתי נסבלת על משאב חירום חיוני לעורף האזרחי: החינוך.
ברור שבמסגרת התוכנית לשעת חירום הצפויה, יזכו שירותי הביטחון השונים להשאיר בתפקיד את מרבית מצבת כוח האדם. כך גם משרד הבריאות ומשרד האוצר. אך משרד החינוך צפוי לשמר אחוז קטן בהרבה ממשרדים אלה, כי למרות ההצהרות שהכל מתחיל בחינוך, בפועל הוא לא באמת מעניין את פרנסי המדינה.
ציבור ההורים ברובו יושב כיום בבית, בתכנית הריאליטי ההזויה והמתמשכת ביותר שידעה האנושות מימיה. במסגרת הפורמט יושבים כל ההורים עם ידיים קשורות מאחורי הגב: אסור להם להביא את סבא וסבתא לעזר, כי הנכדים עלולים להדביקם בקורונה, אסור להם להזמין חברים לילדים, אסור ללכת לפארקים, מתקני הילדים קשורים אף הם בסרט אדום-לבן של אזור אסון. בתוך הצ'רנוביל הפרטי שמתרחש בכל אחד מהבתים בישראל, צריך לשמור על שתי זכויות אדם בסיסיות: הזכות ללמד והזכות ללמוד.
כבר שנים שהתלמידים וההורים נערכים לימי חירום: מתרגלים הליכה לממ"ד בית הספר, יוצאים למרחב לתרגל רעידות אדמה ומידי שנה מקבלים משימות מרחוק כדי לבדוק אם המערכת כשירה ליום פקודה. היום הזה תמיד נראה איכשהו רחוק, היפותטי, כי מאז מבצע "צוק איתן" העימותים עם חמאס איכשהו קצובים ומוגבלים בזמן, על כן אין צורך ללמוד מרחוק, כי תכף מתקרבים שוב.
אבל כעת התרגש עלינו אירוע שאי אפשר להכריז בו על הפסקת אש, אפילו לא חד-צדדית, כי לקוביד 19 חוקים משלו. הוא פרוע, פראי ומשולח רסן אפילו יותר מארגון דאע"ש. מי אמר למשל שבחופש הגדול אכן נהיה אחרי משבר הקורונה והמורים יוכלו להחזיר את ימי הלימוד האבודים? רבים בונים על הקיץ הישראלי שיוציא אפילו עבור הווירוס את החשק לשרוד פה, אבל מי אומר שזה מה שיקרה בפועל? ובחורף הבא כבר מדברים על קורונה דור חדש, אכזרי וקטלני יותר, והעורף הוא החזית המרכזית להיפגע. היא שדה הקרב.
כפי שהקימו בימי מלחמת המפרץ את פיקוד העורף, שהוא גלגולו המודרני של הג"א (הגנה אזרחית) יש להיערך לשינוי החוקים גם במערכת החינוך ולייסד את פיקוד העורף של ההוראה. יש לראות בחינוך משאב לאומי חיוני לעימות מתמשך ולא לוותר עליו או לדחות אותו. להגיד למורים לסגור את הבאסטה זה כמו להגיד לעובדות סוציאליות לא להגיע, או כמו להגיד לטלוויזיה שהיא חדלה מלשדר, או אפילו להגיד לפועלי הניקיון של הרשויות המקומיות לחדול מלפנות אשפה.
שירות ההוראה הוא משאב שהמדינה מחויבת להעניק לאזרחיה הצעירים בכל עת, ודאי בתקופת חרדה לא ברורה ולא קצובה בזמן שכזו. למרות העומסים באתרים שהקשו כניסה בימים הראשונים, מערכת הלימוד מרחוק דווקא עבדה, והילדים מקבלים הודות לה סדר יום מובנה ואינטלקטואלי ששומר אותם חדים על עשייה ולמידה של אמצע שנה. אם נוותר עליה בעת זו – הם ייצאו משגרת הלימוד ויהיה קשה מאוד להחזיר אותם אליה, ודאי בימי החופש הגדול בהם יקרצו להם (בשאיפה) הים, הבריכה והמרחבים הפתוחים, אחרי תקופה ממושכת שבה היו נצורים בביתם מבלי להבין עד הסוף מדוע.
האמירות של משרד האוצר, כחלק מהעימות עם אנשי מערכת הבריאות, כמי שסבורים שרצוי להשבית את המשק עד יעבור וירוס, מדברות על הצורך לשמר צינור אוויר בדמות פעילות מסוימת של המשק, כדי שלא יקרוס לחלוטין. המורים צריכים להיות חלק מהפעילות הזו. מקרב האחוז הפעוט של אנשי מערכת החינוך שיושארו עובדים במסגרת התקנות לשעת חירום המתוכננות, יש לדאוג שיהיה גם מענה להמשך הלמידה מרחוק.
נכון לכרגע, מתלבטים מנהלי בתי הספר כיצד עליהם לנהוג. רבים מהם לא מהססים לומר בפומבי כי הם רואים במהלך של האוצר משגה תמוה דרך החור שבגרוש שלא רואה את טובת הילדים. חלקם שוקלים להמשיך בתוכנית המקוונת בהתנדבות, מה שמראה איזו דגולה וקריטית דמות המורה המשובח בימים אלה. איזה עולם ומלואו מסתתר באנשים האלה, שתמורת משכורת צנועה בשגרה ועל חשבון ימי החופש שלהם כרגע בחירום, מוכנים לתת הרבה מבלי לזכות לתמורה חומרית. ההורים מצידם אסירי תודה למורים של ילדיהם, ומציפים אותם בהודעות ובמסרים מעודדים. הנהגות ההורים הבית ספריות אף מפיצות בשעות האחרונות עצומה מקוונת תחת הכותרת: "בעד המשך למידה מקוונת- חוסן לאומי", במטרה לאסוף 250 אלף חתימות. הרוח הגבית היא הדדית, כי עם ישראל יודע להוקיר תודה כשבאמת מגיע, ולמורים מגיע.
