ג'ורג' פטון היה גנרל מבריק וגס רוח. פעם עמד בסעודה של כל קציני הגדוד עם נשותיהם, ואמר לנשים הצעירות: "אתן כולכן תהיו אלמנות נחמדות". במהלך מלחמת העולם השנייה הושעה פטון לאחר שבעט בחיילים שסבלו מהלם קרב. אפילו פטון הקשוח חש פעם, לפני קרב קשה, שהוא חייב להתפלל. הגנרל נכנס לכנסייה ואמר: "המפקד, זה פטון, אתה חייב כבר להחליט בעד מי אתה".
אנחנו מתפללים כשאנחנו פגיעים. בזמן מחלה או מלחמה אנחנו נזכרים בפגיעוּת שלנו, ולכן נהגו האנגלים לומר שאין אתאיסטים בשוחות הקרב. אבל האמת היא שגם בחיי היומיום שלנו אנחנו פגיעים. וככל שאנחנו מושקעים יותר בעולם, כך אנחנו פגיעים יותר. ההשקעה הכי גדולה שלנו בעולם היא, כמובן, ילדינו. למדתי להתפלל רק כשנולדו ילדיי. כשחייתי לבדי, דאגתי לשתי זרתות הרגליים שלי, שלא יינגפו בזווית המיטה כשאני קם לשירותים בלילה. היום אני דואג לשתים־עשרה זרתות, שלא יינגפו בזוויות החדות של החיים.
קשה לנו להתפלל, במאה ה־21, משום שאנחנו משלים את עצמנו שאיננו פגיעים כל כך. התורה הדגישה עד כמה אנחנו חשופים למחסור במים, אבל היום כבר יש לנו מתקני התפלה. איש מאיתנו אינו פוחד שימות בצמא או ברעב. אך תחושת החסינות שלנו היא במידה רבה אשליה. גם אנחנו נפגעים מתאונות וממחלות, אם כי פחות מאבותינו. יש דברים שאנחנו פגיעים להם באותה מידה, אם לא יותר. מפעלי ההתפלה שלנו לא מגינים עלינו מבדידות או מלב שבור. ובכל זאת, הטכנולוגיה המתוחכמת שאופפת אותנו מעניקה לנו תחושת ביטחון כוזבת מפני פגעי הקיום.
ואז הגיעה הקורונה. המחלה הזו תוקפת אותנו לא למרות אורח החיים הטכנולוגי המתקדם שלנו, אלא בגללו. הרי ככל שאנחנו מושקעים יותר בעולם, כך אנחנו פגיעים יותר; ובמאה ה־21, כולנו מושקעים בעולם כולו. מספר התיירים המבקרים בישראל הוכפל בעשור האחרון; מספר הישראלים המבקרים בחו"ל זינק יותר מכפליים. הפכנו תלויים בתנועה גלובלית מתמדת. יותר ויותר מהמצרכים שלנו מיוצרים בחו"ל, יותר ויותר מוצרים שאנו מייצרים נמכרים שם. כשנשבר מדף במקרר הישן שלי, מצאתי מדף חלופי רק בפינלנד. בתוך שבוע הוא הגיע בדואר, עם הוראות הרכבה בפינית. אנחנו קונים ומוכרים ומטיילים בכל העולם, ובסך הכול זה טוב, אבל כך הפכנו חשופים יותר.
בדמיוננו, אבותינו היו אלמוגים, שתקועים לנצח במקום אחד, בעוד אנחנו הפכנו לכרישים. סחתיין לנו ולכרישיותנו, אבל כדאי לזכור שגם לכרישים יש חולשות. להרבה זני כרישים כמעט אין צאצאים. כרישים רבים חייבים לנוע כל הזמן כדי לאסוף בזימיהם מספיק חמצן. אם יעצרו לרגע, ייחנקו. בדיוק בחזית הזו תוקפת אותנו הקורונה. בעולם איטי יותר, בעולם של סבינו, אולי בכלל לא היינו שמים לב למחלה הזו. הם לא טסו לחו"ל, הם לא הלכו למסעדות, הם פגשו מעט מאוד אנשים בכל יום. בעולמם הייתה הקורונה מתפשטת לאט, נודדת מאזור לאזור וממדינה למדינה במשך השנים, ונכנסת לרשימה הארוכה של מחלות החורף. אולי זה אפילו קרה, יותר מפעם אחת, ופשוט לא שמנו לב. במאה ה־21 מתפשטת הקורונה במהירות הבזק, משום שתנאי החיים שלנו אופטימליים להפצת המחלה הזו. כדי לבלום אותה אנחנו צריכים להפסיק לטוס ולנסוע ולקנות ולהתקהל. בעולם של כרישים, לבלימה הזו יש מחיר כלכלי עצום. כמו היתוש של טיטוס, הנגיף הזעיר הזה עוקץ את גאוותנו. הטכנולוגיה המתוחכמת ואורח החיים הגלובלי והדינמי שלנו אינם יכולים לגונן עלינו מפני הסיכון הכי פרימיטיבי. לפעמים הם אפילו מגדילים את הסיכון.
אנחנו לא רוצים ולא יכולים לחזור לאורח החיים של סבינו, אבל אנחנו צריכים ללמוד מההתמודדות הזו. מה נלמד ממנה? שאנחנו צריכים בית אמיתי ושמיים אמיתיים. אנחנו לא באמת כרישים, אלא חסידות: הן עפות בכל העולם, אך תמיד חוזרות לאותו קן זוגי. הפילוסוף היווני דיוגנס הכריז: "אני אזרח העולם", אבל בפועל גר בחבית אחת באתונה. גם בקיום גלובלי, אנחנו תלויים מאוד בחוסן של ביתנו. בזמני חירום, כל אחד ממהר לחזור למדינתו, לפני שיעצרו את הטיסות. בזמנים כאלה, אנחנו מצטערים על הגירעון הממשלתי הגדול שיצרנו בשנות השפע, במקום לחסוך ולבצר את הבית הלאומי לקראת יום סגריר. בזמנים כאלה, אנחנו לומדים שוב להתפלל. מי שנאלץ להסתגר בבידוד מגלה שמכל העולם הגדול והרחב, בסופו של דבר מחזיקים אותו המשפחה, הבית והשמיים. דווקא כאשר מנהיגינו סוגרים את השמיים, אנחנו מגלים שוב שהשמיים של המנהיג האמיתי אף פעם אינם סגורים.
