לכל אורך שנות שלטונו הממושך של ראש הממשלה בנימין נתניהו, דווקא ההתנגדות הגוברת אליו היא שבנתה אותו. היא הייתה הקלף המנצח שלו, ובחוכמתו ידע נתניהו לעשות בקלף הזה שימוש נכון ולהיבנות ממנו. כל אותם רגשות קיפוח של הימני הממוצע שחש כי קולו לא נשמע, אף שהימין בשלטון כבר כמה עשורים, השתקפו בדמות המנהיג והפכו למכפלת כוח אדירה. שונאים אותנו, מחפשים אותנו, לא מעריכים את מפעל החיים שלנו. אנחנו כמו המנהיג והמנהיג כמונו, אנחנו המנהיג והמנהיג הוא אנחנו.
נוהגים לציין את האמירה מבחירות 2015, "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפיות", שבשיח הציבורי התקבעה כ"הערבים נוהרים לקלפיות", כרגע גדול שהטה את הכף. נתניהו עשה אז את הבלתי ייאמן והוביל את הליכוד לניצחון על פני המחנה הציוני, כשברקע היו לא מעט סקרים שחזו להרצוג ולבני יתרון של ארבעה מנדטים. אבל בראי ההיסטוריה הקצרה אפשר לומר שהמשפט הזה, שהוצג כאחראי להישג חסר תקדים, היה בעצם תחילת הסוף.
בדיוק כמו נתניהו וה"בבונים", או כמו החרדים המודרנים שאף על פי שהמפלגות החרדיות במובנים רבים לא משרתות את האינטרסים שלהם, עדיין ישימו ג' בקלפי – ברגע שהערבים מזהים פגיעה בבסיס האם שלהם ומרגישים שהוא מותקף, הם מתבצרים סביבו ותומכים בו כתגובת נגד. דרך הקלפי הם אומרים: אנחנו כאלה (ערבים, ימנים, חרדים), אנחנו דווקא כאלה, אף על פי כן ולמרות הכול, וכל התקפה על חלק בסיסי כל־כך בזהות שלנו, רק תחזק אותנו.
נצרף לכך את אחוז החסימה שהועלה בשנת 2013 בעיקר לכבוד הערבים, ונקבל אפקט קוברה מפורש. על פי האנקדוטה, מכת נחשי קוברה בהודו גרמה לממשל הבריטי דאז לחלק כספים ופרסים למי שיביא פגר או עור של קוברה למשרדי הממשלה. העסק התחיל לרוץ, תופסים קוברות ומקבלים פרסים, עד שאזרחים רבים החלו לגדל נחשי קוברה כדי להרוג אותם ולקבל את הפרס. בשלב הזה הפרס בוטל, ובתגובה לכך שחררו התושבים את כל הקוברות לחופשי. שורה תחתונה: מספר הקוברות באזור רק גדל בעקבות כל הסיבוב. מאז משמש "אפקט הקוברה" דוגמה קלאסית לתקנות וחוקים שמשיגים את ההפך הגמור מיעדם המקורי.
שיעור ההצבעה ביישובים הערביים והדרוזיים עמד בבחירות הנוכחיות על כ־65 אחוזים – הגבוה ביותר מאז בחירות 1999. ובאופן חסר תקדים כמעט כולם הצביעו לרשימה המשותפת, ובעקבות זאת היא זכתה להישג של 15 מנדטים. המפלגות היהודיות חדלו להיות אופציה פוליטית ריאלית בעבור הערבים, שכן כשהמתקפות גוברות, הזהות מתחזקת. וכך הפכו הערבים, אלו שלכבודם העלו את אחוז החסימה, למפלגה השלישית בגודלה, היחידה במחנה השמאל שהגבירה את כוחה. ממגזר בעל כוח מבוזר שייצוגו הפוליטי מורכב ממפלגות קטנות ומפוצלות, הפכו הערבים לבעלי כוח רב ולשחקן חשוב מאוד במערכת הפוליטית בישראל. וכאשר יתקיפו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. אנחנו אמורים להיות הראשונים להכיר ולזהות את זה.
מפתה לרכוב על גלי השנאה והפחד. זה קל ומתגמל באופן מיידי, וזה מיתרגם מהר מאוד למנדטים. אבל מה קורה כשהשנאה לומדת לרכוב בעצמה על עצמה ולשנות את כיוון הרוח? ומה קורה בטווח הקרוב, לא המיידי? המתקפות הופכות למכפלת כוח. האמירה "הערבים נוהרים לקלפיות" הפכה לנבואה שהגשימה את עצמה, לרגע שבו ערביי ישראל אמרו: רגע, עד כאן. אנחנו חלק מהסיפור. הם עוד לא למדו מה לעשות עם הסיפור הזה ואיך להמשיך אותו, אבל זו נקודת פתיחה לסיפור חדש.
משחק באש
הפיכתם של חמישית מאזרחי ישראל ל"מחבלים בחליפות" לא תוביל את החברה הישראלית, על הערבים שבתוכה, לשום מקום. כך גם אמירות טיפשיות מהצד השני, כמו זו של ח"כ אחמד טיבי, שמסרב לקבל את הביטוי "ארץ ישראל" כי הוא קולוניאליסטי. אולי לאחמד טיבי יהיה יותר נוח עם המושג "ארץ בני ישראל", מִסורה 7 פסוק 137 בקוראן. ולא שיש לי בעיה להתחשב בו, אבל נראה לי מיותר העניין הזה. יש פה ארץ ישראל, כלומר ארץ בני ישראל, ויש בה מיעוט לאומי עם כוח של 15 מנדטים, והחיכוך בין השניים מגיע בימים אלה לשיאו. אבל ביטולו של זה מן הצד האחד ושל זה מהצד האחר, יובילו למבוי סתום.
רצף מערכות הבחירות של השנה האחרונה הפך את הערבים מנושא שמדינת ישראל עוצמת את העיניים מולו, לסוגיה שאי אפשר עוד להתעלם ממנה. ובחברה הערבית, השנה האחרונה הפכה את שאלת ההשתלבות בחברה הישראלית מנושא מודחק למשהו שאי אפשר עוד לעשות קולות של "אנחנו חלק", אלא באמת להיות חלק.
הדמוקרטיה שלנו הפכה מזמן ל"הרוב קובע" ולא להתחשבות בזכויות מיעוטים, אף על פי שאלו עקרונות חשובים באותה מידה. עכשיו מה קורה כשהמיעוט, שללא ספק סבל מקיפוח, שולל את הבסיס שעליו מושתתת הדמוקרטיה? ומה קורה כאשר התחשבות במאוויים של המיעוט היא למעשה חתירה תחת קיומה של אותה דמוקרטיה?
זו שעת ההכרעה של ערביי ישראל. כדאי להם ללמוד מההיסטוריה, בטח אם היא כזו קרובה וראינו אותה בעינינו כאילו היא נוסחה מדעית מובהקת, כיצד הפעלת כוח מייצרת כוח חוזר. מנתניהו המנהיג הדגול למדנו שאי אפשר לשחק באש בלי להיכוות ממנה, וגם הערבים צריכים ללמוד את השיעור הזה. אם הם ירימו ראש מכוער, החברה היהודית לא תשתוק. אף שמדינת ישראל מצויה במשבר פוליטי מתמשך, הערבים לא באמת מחזיקים את המדינה בגרון. נכון, יש להם כוח, משמעותי מאוד אפילו, אבל מה שהם באמת צריכים לזכור זה שעם הכוח באה האחריות.
אם הרשימה המשותפת תבחר להיות סמן ריאקציוני ותקרא תיגר על כל מה שציוני ויהודי במדינה, השדים הלאומיים והדתיים, שגם ככה לא ממש רדומים פה, יצאו מהבקבוק בסחף אדיר. לרכוב על שנאה כולם יכולים, זה כיף ומתגמל ומדגדג בקצות האצבעות, אבל כדאי לזכור, כמו שלמדנו, שמתישהו השנאה לומדת לרכוב בכוחות עצמה, ושכיווני הרוח משתנים.
