חיה בתי האהובה חוגגת השבוע את יום הולדתה השלישי. אני זוכר את היום שהיא נולדה, אני זוכר את הרגש החם שהתפשט לי בגוף כשראיתי אותה לראשונה, אני זוכר את הפעם הראשונה שנגעתי בה, אני זוכר את הצווחות הדקיקות בחדר הלידה, אני זוכר את המיטה השקופה, את עמדות החימום השקטות, את הנסיעה הביתה, מבית החולים, את האמבטיה הראשונה, את הלילה הראשון בבית, אני זוכר איך הייתי מניח אותה על הבטן שלי ומביט עליה ישנה ונושמת. אני זוכר הכול, את הכול אני זוכר, ומרוב שאני זוכר הלב שלי מתחמם וזורח.
אני כל כך זוכר, קשה לתאר תחושות כאלה. אני זוכר את אמא שלי מגיעה הביתה, ומחזיקה את חיה בידיים, ומרגישה סבתא בפעם הראשונה, אני זוכר את הלילות הפקוחים, את הגרעפסים המתוקים, את החיתולים שלא הסריחו בכלל, כי בחודשים הראשונים הקקי לא מסריח, איזה קטע זה. אני זוכר שהיא התהפכה בפעם הראשונה, אני זוכר שהיא התחילה לזחול, אני זוכר שהיא התחילה להישען על שולחנות ורהיטים, אני זוכר שלקחנו אותה לים בפעם הראשונה, אני זוכר איך היא פחדה מהחול, אני זוכר שקנינו לה חול קינטי כזה מגעיל, כדי שהיא תפסיק לפחד מחול, וזה באמת עבד, היא שיחקה בו קצת, ואז הפסיקה לפחד. איזה מדהים זה היה.
אוי אני זוכר, הכול אני זוכר. אני זוכר שהתחילו לצאת לה שיניים, כמה היא בכתה, כמה היא סבלה, בסוף זה עבר. אני זוכר את היום הראשון שלה בגן, אני זוכר את התות הראשון שהיא טעמה, אני זוכר איך צילמתי אותה אוכלת דברים, עד היום אני מצלם אותה אוכלת דברים, זה פלא ממש, אני זוכר את הצעדים הראשונים שהיא עשתה בכוחות עצמה. זה היה בגינת רות בתל אביב, מחוץ לבית הקודם שלנו. הייתי אז בניו יורק, שירה שלחה לי סרטון של חיה הולכת, וצפיתי בו מאתיים פעמים ברצף וצחקתי ובכיתי.
אני זוכר שלקחתי אותה לקבר של אבא שלי. היא נשענה על המצבה, ושיחקה באבנים הקטנות שהיו על השיש הלבן. בסוף הרמתי אותה משם כדי שהיא לא תבלע איזו אבן. יום אחד היא תבין שיש סבא אחד שהיא לא תפגוש לעולם. אני זוכר ששידרו בטלוויזיה את הסרט שביימתי על אמא שלי, אני זוכר שחיה ראתה את אמא שלי בטלוויזיה והתחילה לצעוק בשמחה.
אחר כך היא התחילה לדבר. בהתחלה היא אמרה, "אבא", ו"אמא", אחר כך היא אמרה "מאן". הייתה תקופה כזאת שהכל היה "מאן", איך צחקנו אז. אני זוכר שהיא הפסיקה לאכול בטטה. זאת הייתה כזאת טראומה בשבילי, פעם בטטה הייתה הדבר שהיא הכי אהבה, ואז יום אחד זה נגמר. בכלל, אני זוכר את התקופה שבה הבנתי שיש לחיה רצונות של ממש, יש לה העדפות ודרישות ורגשות ודעות. זה נשמע אלמנטרי, אבל זה לא אלמנטרי, יש רגע כזה, שבו הילדים שלנו נחשפים בפנינו כאדם אחר, שהוא לא אנחנו, ושהוא לא שלנו. זה קורה לי עכשיו עם נח הקטן. וגם עם חיה זה קרה.
איך אני זוכר, אתם לא מבינים. לפני שנה וחצי נסענו איתה לשבועיים בניו יורק. איך שמחנו שם, איך אהבנו שם. חיה השתוללה בכל הפארקים עם המזרקות, ואני רדפתי אחריה וצילמתי אותה. בצהריים היא הייתה קורסת ונרדמת בעגלה. אני זוכר איך נסענו לברוקלין בסאבווי, האוויר היה דחוס וחם, והרכבת עשתה רעש נוראי, אבל חיה לא התעוררה, ושירה ואני הסתכלנו עליה ואהבנו. היא הייתה שלנו, ואנחנו היינו שלה.
היא מספרת סיפורים מצחיקים, ועושה חיקויים משונים, ומדברת על כל מיני ילדים מהגן שלה. יש לה חברים, השם ישמור. ויש לה רגשות, ויש לה מחשבות, ויש לה זיכרונות, ויש בה געגועים. היא חיה, היא כבר היא, זה לא יאומן
אני זוכר איך אספתי אותה מהגן ביום שנח נולד. קניתי לה מתנה יקרה, מין אופניים כאלה מתקפלים, ולקחתי אותה לבית החולים, לראות את אחיה הקטן. חיה התעלמה מהמתנה והביטה בנח במבט עצוב וחרד. אני זוכר שחשבתי לעצמי, הנה זה קורה, הנה זה מתחיל, הנה הלב שלה נשבר. אני זוכר את הימים הרעים, אחרי שנח נכנס לנו לחיים. אני זוכר את הצרחות, את הדמעות, את ההתנשמויות הכבדות. אני זוכר שחיבקתי אותה וחשבתי לעצמי, הרסתי לה את החיים, הרסתי לה את החיים.
אני זוכר איך לאט לאט היא חזרה לעצמה, הצרחות נעלמו, והתקפי הבכי דעכו, והלב שלי חזר לפעום. אני זוכר איך פעם בקיץ לקחתי אותה לטיול, רק שנינו, בהתחלה היא פחדה מהסלעים, והשיחים, ושבילי העפר, אבל בתוך כמה דקות היא התרגלה, והתרגשה, ושקקה, זה היה מדהים לראות את הטבע נוסך בה רוגע ושמחה. אני זוכר איך, ממש לפני כמה שבועות, קלטתי שהיא כבר לא תינוקת. היא רצה וקופצת ומדברת וצוחקת ומשקרת ושרה ואוהבת, היא כבר אוהבת! זה בלתי נתפס. היא מספרת סיפורים מצחיקים, ועושה חיקויים משונים, ומדברת על כל מיני ילדים מהגן שלה. יש לה חברים, השם ישמור. ויש לה רגשות, ויש לה מחשבות, ויש לה זיכרונות, ויש בה געגועים. היא חיה, היא כבר היא, זה לא יאומן.
ולפעמים, בלילות, כשהיא כבר ישנה, אני מתגנב לחדר שלה, ומתכופף למיטה שלה, ומניח יד על הלב שלה, והלב שלה דופק, בום בום בום בום בום, ואני מקשיב לו, ומרגיש אותו, ושמח בו, והחדר חשוך, וחיה נושמת, ואני שומע אותה ומרגיש אותה, ושוב אני נזכר, בכל החסד שהחיים הקצרצרים האלה נושאים עמם, אני נזכר בכל האהבות והשתיקות והדמעות והנשיקות, בכל השברים והנחמות, בכל הגעגועים, הטעמים והריחות. ולפעמים חיה מתעוררת לרגע, ומסתכלת עליי. בהתחלה היא קצת נבהלת, אבל אז היא רואה אותי ונרגעת. לפעמים היא אפילו מחייכת, וכשהיא מחייכת הלב שלי מלבלב ונפער.
יום הולדת שמח, חיה לאה. לחיי הפלא שאת, לחיי הזיכרונות שבדרך. יום הולדת שמח ילדה.
