השבוע בדף היומי: מסכת שבת דפים ב-ח
"הכא באילן העומד ברשות ביחיד ונופו נוטה לרשות הרבים" (שבת ד ע"ב)
"לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואמו", כתבה זלדה בכישרון רב, וסיכמה את קורות חייו של האדם לכדי שיר אחד בעל כמה שורות קצרות. השם שלו, מי שהוא, נרשם כבר בתכונות המולדות שנטבעו בו, כשהחינוך של הוריו מעצב עוד קצת את מי שהוא עומד להיות. אחר כך יגיעו גם המאפיינים שירכיבו את דמותו בעיני חבריו, את השם שיקנה לעצמו באופן חיוכו, בחטאיו, באהבתו ואפילו במותו. אבל לפני הכול – אלוהים והוריו.
כל זה יפה ונכון, אבל בשורה התחתונה – מה הופך אותנו באמת להיות מי שאנחנו? מה מכל האפשרויות האלה – מכול השמות שקנינו לעצמנו במהלך חיינו, מכול הכינויים ושמות החיבה – מה מגדיר אותנו באמת?
מסכת שבת, אותה התחלנו בראשית השבוע, מגלגלת מסוגיה לסוגיה מקרים שונים של עקירת חפץ מרשות אחת לרשות אחרת – מלאכה האסורה בשבת במקום שאין בו עירוב חצרות. בין השאר, מתייחסת הגמרא למקרה שבו הושלך חפץ – כדור, נניח – מרשות היחיד ונתקע בין ענפיו של עץ. במיוחד היא מתעניינת במקרה שבו גזע העץ נמצא ברשות היחיד, אבל ענפיו גולשים לרשות הרבים. וכאן נפתח ויכוח חז"לי מעניין: מה מגדיר את הענפים – הגזע, או שמא הם מקבלים עצמאות מרגע שצמחו לישות עצמאית משלהם? הסוגיה ההלכתית הסבוכה שם מתייחסת לגודל הגזע מול גודל הענפים בכדי שיחשבו רשות, ואולי יש כאן משל נהדר שבא לברר מי אנחנו גם אחרי שהפלגנו מרשות היחיד של בית גידולנו, מהשורשים אותם ינקנו, שעה שיצאנו כבר אל רשות הרבים. הסוגיה המשפחתית הנפיצה הזו מתייחסת למה שכל מתבגר מתחיל שואף אליו: הגדרה עצמית.
ה"נוף" של העץ – כפי שמכנה הגמרא את הענפים – נותן לו את החזות והיופי שעה שהגזע כבר נראה גס יותר, מקומט וכבד. ובכל זאת, כל החיות של העץ כולו תלויה בו, באותו גזע עבה המחובר לשורשים, שממשיך לשלוח חיוניות גם לענפים שעקפו אותו בגובה, שבכוח לבלובם צמחו למרחקים.
אז מה מגדיר אותנו בשורה התחתונה? קצת מכל דבר. "כי האדם עץ השדה" אומרת לנו התורה, ונתן זך העלה את הדימוי לכדי "כמו העץ הוא שואף למעלה". וממילא הוא נדרש להתרחק קצת מהמקור, לגדל עצמו לדעת, לפתח כיוונים משלו, להתרחב לרשות הרבים. ובכל זאת, להישאר חלק מהעץ כולו.
אבל לאותה חיוניות שורשית יש גם צד שני. הרי גם העץ מתפאר בענפים היוצאים ממנו; ההורים הם אולי נוף ילדותנו, אבל אנחנו גם נוף חייהם, התמונה המשפחתית המלאה שמאדירה אותם בנחת אינסופית.
נראה כי ההגדרה העצמית שלנו בסופו של דבר תלויה בחיבור הבלתי אמצעי הזה, בין הורים לילדים. בין שורשים לענפים. בנסיבות מסוימות הגזע מגדיר את מיקומו של העץ כולו, אבל הוא לאו דווקא מבטל את העצמאות של הענפים. בברייתא שלנו, הענפים הולכים אחר הגזע ובמקומות אחרים הגזע הולך אחר הענפים (מעשרות פרק ג' משנה י'). כי רק יחד הם מגדירים את עצמם כעץ מלבב. אנחנו יכולים לקטר על ההורים שלנו, אנחנו יכולים לקטר על הילדים שלנו. אבל רק המרקם המשותף הזה – שיונק מים מהשורשים ומעביר את קרני החמה מהעלים – רק יחד אנחנו יוצרים מעגל חיים. בעוד שבועות אחדים נוכל אפילו לברך על כל הסאגה המשפחתית הזו: "שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות, להתנאות בהן בני אדם".
