אחת התובנות החשובות של תוצאות הבחירות איננה מצויה במספרים של המפלגות הגדולות, אלא דווקא במספר המנדטים של שתי מפלגות קטנות בשמאל ובימין: העבודה־גשר־מרצ, וימינה. שתי המפלגות הללו הן מפלגות אידיאולוגיות מובהקות; שתיהן מורכבות היום משלוש מפלגות שונות, שכן מאחורי השם הקצר של ימינה עדיין מסתתרות הימין החדש, הבית היהודי והאיחוד הלאומי.
הירידה בכוחה של העבודה־גשר־מרצ היא אחד הסיפורים המעניינים של הבחירות הללו. החיבור בין עמיר פרץ, אורלי לוי־אבקסיס וניצן הורוביץ הבריח כמעט מחצית מהמצביעים שהיו לשתי המפלגות הללו יחד בבחירות הקודמות. אם מחפשים את הבורחים אפשר למצוא אותם באופן מובהק בפריפריה. שדרות, עירו של עמיר פרץ, ממחישה זאת היטב. בבחירות ספטמבר זכו שם העבודה ומרצ יחד לתשעה אחוזים מהקולות. השבוע הן קיבלו שם יחד רק 4.3%. תהליך דומה של בריחת מחצית מהקולות התרחש גם בבאר־שבע, דימונה, נתיבות, שדרות, אופקים וירוחם. תומכי פרץ ולוי לא הצליחו לבלוע את האיחוד עם מרצ, והסיבה לכך היא בעיקר זהותית. כל עוד היה מדובר בהובלה של עמיר פרץ ואורלי לוי, המסורתיים המזרחים בפריפריה הרגישו בבית במפלגה הזו, למרות השתייכותה לגוש השמאל. החיבור עם הורוביץ ותמר זנדברג התל אביבים־אשכנזים־חילונים, יצר אצלם תחושת זרות והם נטשו.
רבים תומכים במצע ימינה, אבל לא מרגישים בבית במפלגה שמזוהה עם הציבור הסרוג. הם מסתכלים ברשימה, מביטים בפעילים, ולא מוצאים שם את עצמם
בחירות 2020 הן סיפור של זהות ולא של אידיאולוגיה, של בית ולא של דרך. הדבר בלט היטב גם בקמפיינים. שמענו פחות טיעונים אידאולוגיים ויותר סממנים של זהות. פחות שכל, יותר רגש. ש"ס המשיכו לסחוף עם הפסקול הפיוטי ועם התמונות מבית הכנסת ומשולחן השבת, ימינה יצאה עם סרטון מגזרי שכמו נלקח מוועידה של בני עקיבא, ובצד השני של המפה, העבודה־גשר־מרצ הקדישו תשומת לב מיוחדת לקהילה הגאה.
גם השיח הציבורי הניח הפעם על השולחן זהויות יותר ממצעים. ישראל הראשונה מול השנייה. קונצרטים מול דרבוקות. העיסוק הגובר בשיח הזהויות, וההעדפה של המפלגות להשתמש יותר במושג בית ופחות במילה דרך, חיזקו את התובנה שהמפה הפוליטית הישראלית מורכבת משבטים ומקהילות יותר מאשר אידיאולוגיות. לכן מפלגות זהות מובהקות, כמו המפלגות החרדיות והרשימה המשותפת, שמרו ואף הגדילו את כוחן. מנגד, המפלגות האידיאולוגיות נפגעו.
התובנה הזו מסבירה היטב גם את חוסר ההצלחה של ימינה לפרוץ את גבולות המגזר הדתי־לאומי. ברחוב הישראלי אפשר למצוא תמיכה גדולה במצע הימני־יהודי־ישראלי של ימינה, אבל רבים מתומכי האידאולוגיה הזו פשוט לא מרגישים בבית במפלגה שמזוהה עם הציבור הסרוג. הם מסתכלים ברשימה, מקשיבים לשפה ולמנגינה, מביטים בפעילים ברחובות – ולא מוצאים שם את עצמם. זו לא מציאות שניתן לשנות באמצעות טיעון רעיוני, שכן היא נובעת מאזורים חברתיים, סוציולוגיים ואף רגשיים, לא אידיאולוגיים. אכן, עבור ציבור שמאמין שהדרך שלו יכולה להיות דרך לרבים, זוהי תובנה מתסכלת. הבוחר הישראלי מחפש בית יותר מאשר דרך, ונראה שהבית הדתי־לאומי איננו מזמין מספיק.
