כשהייתי קטנה היה מושג כזה, "ערביי ישראל". אני זוכרת אותו. שמתם לב שהוא כמעט לא קיים היום? ערביי ישראל הפכו ל"ערביי 48'" או "ערבים פלסטינים", או "פלסטינים־ערבים". ישראל היא הערת שוליים בקרב כל חברי הכנסת הערבים היום, הערת שוליים בהיסטוריה במקרה הטוב ואויב במקרה הרע. ערביי ישראל (כן, ארשה לעצמי להשתמש במושג הזה) הם כ־21% מאוכלוסיית ישראל כיום, כולל ערביי מזרח ירושלים. בבחירות האחרונות קיבלה הרשימה המשותפת 575,215 קולות והגיעה להישג מרשים מאוד של 15 מנדטים, המפלגה השלישית בגודלה.
עד לאינתיפאדה הראשונה, בסוף שנות ה־80, הסגנון של חברי הכנסת הערבים היה פחות רדיקלי. מעולם לא היה פה גן עדן, אבל היו קולות לא־מבוטלים בקרב חברי הכנסת הערבים שהקפידו להדגיש את נאמנותם למדינה. דוגמה אחת היא חבר הכנסת לשעבר תופיק טובי מסיעת רק"ח. הוא שימש חבר כנסת 40 שנה, הגדיר עצמו כפטריוט ישראלי והדגיש שאינו רואה ניגוד בין זהותו הערבית לישראליותו. התפיסה של טובי ושל ההנהגה הערבית בישראל הייתה כי עתידו של המיעוט הערבי תלוי בקבלת כללי המשחק הבסיסיים של המדינה היהודית. האם נשארו קולות כאלה בציבור הערבי בישראל? מה שבטוח, בקרב נבחריו הם לא קיימים.
בקרב ערביי ישראל חלה הקצנה. ככל שאנו נותנים לגיטימציה לרוחות הלאומיות הפלסטיניות, לעיתים בונים אותן במו ידינו, כך אנחנו מעודדים את רוחות ההקצנה בקרב ערביי ישראל. קיבענו את אוסלו, פתחנו את שקר "זכות השיבה", דיברנו על חילופי שטחים, הסברנו לעצמנו ש"נכבה" היא הנרטיב שלהם ובעולם פוסט־מודרני שבו אין אמת זה נרטיב לגיטימי לגמרי, לימדנו עליו באוניברסיטאות, הכנסנו לספרי הלימוד – וחפרנו את הבור. זה בור ללא תחתית, שלא מאפשר לבנות גשרים או עתיד משותף. מתוך הרצון שלנו להיות נאורים, דמוקרטים והומניסטים, יצרנו פער שמיטיב עם הלאומנים הפלסטינים אבל מאיים על מי שמחפש הזדהות כלשהי או נורמליזציה עם המדינה היהודית.
לא השכלנו לדבר אל הערבים כשותפים. לא השכלנו לשלב את נציגיהם ברשימות שלנו. גם אם מדובר בבודדים, אלה הקולות שאנחנו רוצים להעצים
בקרב ההנהגה הערבית בישראל מעמיקה המגמה של ערעור על הנחות היסוד שמבחינת הרוב היהודי בישראל הן הבסיס של הבסיס, האינטרסים הקיומיים שלנו כאן בארץ. הם שוללים את המדינה היהודית ומציבים אותה כלא־מוסרית ולא־דמוקרטית, הם מזדהים עם האויבים הקשים ביותר של ישראל (חיזבאללה, אסד, חמאס, איראן) והם מביעים הבנה ותמיכה במאבק הטרוריסטי האלים נגד יהודים. זה התמהיל של הרשימה הערבית המשותפת. הגישה הזאת משקפת קרע הולך וגדל בין הציבור היהודי לציבור הערבי, והוא לעולם לא יאפשר שותפות בין האוכלוסיות.
המתכון של השמאל יוביל אותנו לאחת משתי אפשרויות: לקרע בלתי ניתן לאיחוי עם הציבור הערבי, או לכניעה מוחלטת והפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה, כפי ששואפים טיבי וחבריו. השאלה היא אם יש עתיד לשינוי כלשהו, ואני רוצה להאמין שכן. רוצה להאמין שהחיבור עם ערביי ישראל יבוא דווקא מימין, לא משמאל. עם שותפות אמיתית והקשבה לסוגיות בוערות, בלי כניעה ובלי ויתור על יסודות היותנו כאן במדינה היהודית.
נחמץ הלב כשאני שומעת ממכר ירושלמי שהוא מסתכל בבוז על אבא שלו, תושב בית־צפאפא, שעזר לישראל במלחמת השחרור והיה רץ עם דגל ישראל ביום העצמאות. נחמץ הלב כשרואים שבאבו־גוש, הכפר שתושביו סייעו ללוחמים יהודים ב־1948, יש 80% תמיכה ברשימה הערבית המשותפת. כי אולי אפשר אחרת. בטיפשותנו ויתרנו על הציבור הערבי, הפקרנו אותו והצמדנו את גבו לקיר, עם אופציה אחת להצבעה – הרשימה המשותפת. זו רשימה רעילה, שכוללת תומכי טרוריסטים, ביגמיסטים, את העוזר לשעבר של ערפאת ועבר מרשים של תמיכה בחיזבאללה, באסד, במחבלים משוחררים, בחמאס ומה לא. הכול כמובן בחותמת של בג"ץ שהכשיר את השרצים פעם אחר פעם, תוך שהוא רומס חוק יסוד עד היסוד.
לא השכלנו לדבר אל הערבים כציבור, כיחידים, כשותפים. לא השכלנו לשלב נציגים ערבים־ישראלים ברשימות שלנו. אגב, לא משנה עד כמה זה קול מייצג של ערביי ישראל, יכול להיות שמדובר בקולות בודדים, אבל אלה הקולות שאנחנו רוצים להעצים, והשלטון יודע להעצים כשהוא רוצה. אינני יודעת מי ירכיב את הממשלה בתוך הפלונטר הפוליטי הבלתי נגמר שבו אנו חיים, אבל בהחלט הייתי שמחה לראות מינוי של שר ערבי מקצועי בתוך ממשלת ישראל. כדברי ז'בוטינסקי, "שם ירווה לו משפע ואושר בן ערב בן נצרת ובני".
אגב, אנחנו עושים את אותו תהליך הרסני עם האוכלוסייה הדרוזית הנהדרת. משהו בחוק הלאום, באופן שבו נעשה, בחוסר החיבוק האותנטי של האוכלוסייה המדהימה הזאת, שוחק את התמיכה וההזדהות עם המדינה היהודית. קחו את ההפקרה שלנו, הוסיפו עבודה אינטנסיבית של גורמים אנטי־ישראליים במימון זר שפועלים בקרב הדרוזים לעודד מגמות של אנטי־ממסדיות ואנרכיסטיות, הקצנה, אי־גיוס לצה"ל ועוד – ותקבלו תבשיל רע.
יש סוגיות בוערות בציבור הערבי בישראל. הסוגיה הפלסטינית היא לא הכול. האלימות המטורפת במגזר הערבי צריכה להטריד אותנו לא מכיוון שהיא עתידה לזלוג (היא כבר זולגת) לציבור היהודי, אלא כי נפגעים שם חפים מפשע. יש שם ילדים שחייהם סיוט, האלימות נגד נשים מופרעת. אנחנו מאפשרים ג'ונגל כי זה "הם". אבל זה לא צריך להיות ככה. לא הרשימה המשותפת צריכה לשאת את דגל המלחמה באלימות בחברה הערבית, אלא הליכוד. כולנו צריכים.
יש עוד סוגיות, וכדאי לדבר עליהן. לא על כולן אפשר או צריך להתפשר (לדוגמה, 'חוק קמיניץ', שנועד לעצור בנייה בלתי חוקית מופרעת, צריך להישאר על כנו), אבל כדאי להקשיב ולנסות לפתור בעיות אזרחיות אמיתיות. ולא, לא לקבל בשום פנים את הנרטיב הפלסטיני. מי שרוצה להיות לאומן פלסטיני מוזמן לעשות זאת במקום אחר, או להיות מיעוט לא־שותף במדינה היהודית.
השמאל אוהב להטיף לנו מוסר על שאנחנו שוללים ישיבה עם הרשימה המשותפת, וקורא לנו גזענים. ואני אומרת – להפך. מכיוון שאני לא גזענית, אני מאמינה ויודעת שגם בציבור הערבי קיימים קולות שונים, שהוא לא מקשה אחת, שיש עתיד לחיים משותפים. שיתוף פעולה עם ערבים תומכי טרור – לא ולא. שיתוף פעולה עם ערביי ישראל – בהחלט, ויפה שעה אחת קודם.
