ביציאה מריאיון עיתונאי ראיתי ממנו שלוש שיחות שלא נענו. "איפה הגופייה הכתומה שלי?" זעק הילד האמצעי בחוסר אונים, "יש לי אימון כדורסל ואני חייב לצאת". נו, לכי תמצאי לו עכשיו גופייה מרחוק. היא בטח שרועה בתחתית ארון הכביסה, סרוחה מהשימוש הקודם.
"לא חשוב אמא", הוא אמר בהשלמה, "מתי את חוזרת?"
"אז זהו, שאני אחזור ממש מאוחר".
"ומה נאכל לארוחת ערב?"
"קח איתך את איה ולכו לפיצה, תזמינו מגש".
הנה, זה קורה שוב. אפשר למדוד מחויבות אמהית לפי מספר הפעמים שילדייך מופיעים בפיצרייה במהלך שבוע נתון. הייתי יכולה לסלוח לעצמי, אלמלא באותו אחר־צהריים עצרתי בבית הוריי כדי להתרענן לפני שאני שוב עולה על עקבים. הם לא היו בבית, גם לא ידעו שאני מגיעה. פתחתי את הדלת וחיכו לי שם רצפה מבריקה וכריות מסודרות על הספה בפקודה. במקרר היה סיר מרק (של חלי ממן) ולידו קופסה עם שניצלים וירקות בתנור. נדמה כאילו כל חייהם הם נערכים לביקורי פתע כאלה מצד הילדים שלהם, ודואגים גם למלא את המגירה בפלסטיקים לטייק אוויי. ופתאום חשבתי על זה שמעולם אמא שלי לא שלחה אותי להשלים ארוחת ערב בפיצרייה.
אמא הייתה מורה למתמטיקה, כמו עשרות אמהות בשכונה שעבדו למחייתן בהוראה. בחירתה במקצוע הזה לא הייתה עילה לתהייה עבורי, עד שיום אחד מצאתי בארון את תעודת הבגרות שלה וגיליתי שהכול שם מאיות. "יכולת ללמוד כל מה שרצית", אמרתי לה, "למה הלכת דווקא להוראה?"
"היה איזה שלב שהייתה לי מחשבה ללמוד רפואה", היא הודתה, "אמרו לי שאוכל להתקבל בקלות. אבל אז חשבתי לעצמי 'מי יטפל בילדים? מה, נגדל אותם עם בייביסיטר?"
פעם ישבנו כמה חברות ודיברנו על האמהות שלנו. של אחת עבדה בעסקי הטקסטיל ועזבה את משרתה כשאח שלה נולד עם אוטיזם, כדי שתוכל לטפל בו. האחרת הגיעה לכאן מרוסיה. אמא שלה הייתה רופאה בכירה שהפכה לעובדת ניקיון. גם כשכבר מצאו לה עבודה זה היה רק במילוי מקום של רופאים אחרים. יום אחד היא אמרה לה "אמא, למה עלינו בכלל? ברוסיה היה לך מעמד. כלכלית היינו בסדר", והאם לא הבינה את פשר השאלה. "את לא יודעת מה שאת מדברת", ענתה לה, "בכל חברת מהגרים ההורים משלמים את המחיר כדי שלילדים שלהם יהיה טוב יותר".
המחשבה הזאת, להניח פיסה מהמימוש האישי שלנו בצד בשביל הדורות הבאים, נראית לנו כמו צלם בהיכל הפמיניזם שבנו עבורנו. כמו חזרה אחורה לימים חשוכים
אם יש דבר שאני יודעת בוודאות ואין לגביו ספק, זה שאנחנו היינו מרכז העולם של הורינו. הם היו מוכנים לוותר על הכול, כולל ההגשמה האישית שלהם, בשביל שלנו יהיה. אמא שלי מעולם לא קראה לעצמה פמיניסטית. אבל כאשר הגיעה לאספת הורים שלי ושמעה מהמורה שקצת קשה לי עם האנגלית, היא ענתה לה בלי להתבלבל "היא יכולה לעשות חמש יחידות. אני אדאג לזה", ואז פנתה למשרד החינוך, נרשמה לעבוד בבדיקת בגרויות וקרעה את עצמה כל הקיץ כדי לממן לי מורה פרטית.
אני שואלת את עצמי לפעמים על מה הייתי מוכנה לוותר כדי שהילד שלי לעולם לא יצטרך לאכול ארוחת ערב בפיצרייה, ולעולם לא יחפש את גופיית הכדורסל שלו בערמת הכביסה, והאמת שאין לי תשובה. אנחנו דור שהאכילו אותו בכפית גדולה של העצמה והגשמה עצמית. המחשבה הזאת, להניח פיסה מהמימוש האישי שלנו בצד בשביל הדורות הבאים, נראית לנו כמו צלם בהיכל הפמיניזם שבנו עבורנו. כמו חזרה אחורה לימים חשוכים.
אמא שלי הקריבה, אבל היא לא הייתה אישה בלתי ממומשת. היא בחרה במסלול אחד על פני מסלול אחר, וגם אם זו הייתה בחירה שהושפעה מהסביבה שלה, זו עדיין בחירה של אישה גדולה מהחיים. בתוך המסלול שבחרה לה היא הקפידה להיות הכי מקצועית והכי שאפתנית שיש. 35 שנה היא לימדה במערכת, ובמהלכן החסירה אולי שלושה ימי עבודה. אלפי תלמידות עברו תחת ידיה, הרבה מהן עולות חדשות מרוסיה ומאתיופיה, כולל ילדות שהחיים והמדינה לא נתנו להן הרבה סיכוי, ואמא שלי נלחמה כדי שתהיה להן בגרות, שיהיה להן עתיד. עד היום אני פוגשת אותן. הן תופסות אותי באמצע הרחוב ואומרות לי: "את הבת של טובה? בזכותה אני עורכת דין/רופאה/עובדת בצ'ק פוינט".
אמא לא הגשימה את החלום להיות רופאה, אבל עזרה לאחרות להיות כאלה. אז ביום האישה הקרוב אני מרשה לעצמי לחרוג מהפרוטוקול ולהרים כוס יין לכבוד הנשים שבאמת עשו שינוי, בימים שבהם פמיניזם לא היה זמין לכל דורש. לחיי האמהות שהקריבו. לחיי החלומות שנגנזו בשביל חלומות אחרים. לחיי הנשים האלו, דור הביניים של האמהות, שמנעו מעצמן כדי שלבנות שלהן יהיה. לחייך, אמא.
rachelm@makorrishon.co.il
