החלטתה של ישראל לגרש משטחה מהגרים לא-חוקיים (ולהפנות חלק מהם למדינות אפריקה דוגמת רואנדה) עוררה ביקורת ציבורית חריפה הן בישראל והן מחוצה לה. הדיון בסוגיה זו, השנויה במחלוקת, הוא מבורך, אך עליו להיות הוגן ומעוגן בעוּבדוֹת.
בישראל חיים כיום 37,288 מהגרים לא-חוקיים, מהם 71% מאריתריאה, 21% מסודן, 7% ממדינות אפריקה אחרות, ו-1% ממדינות לא-אפריקניות. רובם נכנסו לישראל באופן לא-חוקי דרך סיני בין השנים 2012-2006, והרבה מהם חיים בדרום תל-אביב. הסתננות לישראל דרך סיני הייתה אפשרית באותן שנים, כיוון שהגבול בין ישראל למצרים היה למעשה רק גדר נמוכה שניתן היה לטפס עליה בקלות, מה שאפשר לאלפי מהגרים לא חוקיים לחדור לישראל. ב-2010 החלה ישראל לבנות מחסום בלתי-חדיר, ובנייתו הושלמה ב-2013 ושם קץ להגירה הבלתי-חוקית מאפריקה.
כמו מדינות אחרות החתומות על 'אמנת הפליטים' של האו"ם (1951), ישראל מחויבת להעניק מעמד של "פליט" לאנשים הנמלטים מפני "רצח-עם, מלחמה, רדיפה, ועבדות תחת משטרים דיקטטוריים". היא עשתה זאת ב-1977, כשקיבלה לתחומה "אנשי סירות" וייטנאמים, שנדחו על-ידי מדינות אחרות. היא ממשיכה לעשות זאת היום עבור אחוז קטן של המהגרים האפריקנים, אלה שהם אכן מבקשי-מקלט בסכנה.
המהגרים מאריתריאה טוענים לסטטוס של פליטים על-סמך התנאים הקשוחים והאכזריים של שירות צבאי באריתריאה. טענה זו נדחתה על-ידי ממשלת שווייץ, מסיבות ש'המשרד האירופי לתמיכה במבקשי מקלט' (EASO) מצא ברובן מוצדקות בדו"ח שלו לשנת 2016. לגבי הפליטים מסודן, הם הגיעו לישראל דרך מצרים, מדינה שבה חייהם כבר לא היו בדרך כלל בסכנה. עם זאת, ישראל כן מכירה בסודנים מדארפור כבמקרה מיוחד, ולכן העניקה ממשלת-ישראל לכ-500 פליטים מדארפור מעמד של תושבים ארעיים, והבטיחה לזרז את תהליך קביעת המעמד עבור פליטים אחרים מדארפור.
תיאורטית, ישראל הייתה יכולה להשאיר בשטחה מהגרי-עבודה לא חוקיים מסיבות אלטרואיסטיות (כפי שנטען על ידי לא מעטים בארץ כמו גם בקרב יהדות ארה"ב), אך ממשלת ישראל, כמו כל ממשלה אחראית החייבת דין וחשבון לאזרחיה, צריכה גם (ויש יגידו בעיקר) לקחת בחשבון את טובת אזרחיה שלה.
מדינה קטנה וצפופה
תושבי דרום תל-אביב סובלים מאחוזי פשיעה הולכים וגדלים ומתנאי-מחיה שהולכים ומתדרדרים. גם להם יש זכויות אדם. יש הטוענים שצריך לפזר את המהגרים הלא-חוקיים ברחבי המדינה כדי להקל על דרום תל-אביב. אך כאשר ניסתה ממשלת-ישראל לעשות זאת (ב-2009), 'האגודה לזכויות האזרח בישראל' הגישה עתירה לבג"ץ נגד מדיניות הפיזור, בטענה שהיא מהווה פגיעה בחופש התנועה.
יתרה מכך, בניגוד למדינות גדולות ובעלות אוכלוסייה מזדקנת כמו גרמניה ויפן, ישראל היא מדינה קטנה וצפופה, עם אחוזי ילודה גבוהים יחסית, ולכן אין לה את היכולת ואת הצורך להעניק מעמד חוקי למהגרי-עבודה לא-חוקיים. מסיבה זו שולחת ישראל מהגרים לא-חוקיים, שאינם זכאים למעמד של פליטים, בחזרה לארצותיהם. היא מגרשת משטחה רק מהגרים לא-חוקיים רווקים, והיא הבהירה שלא תגרש משפחות.
ישראל רחוקה מלהיות הדמוקרטיה היחידה ששולחת מהגרים לא-חוקיים בחזרה לארצותיהם. ארה"ב מגרשת בכל שנה 400,000 מהגרים לא-חוקיים. גרמניה שולחת מהגרים לא-חוקיים בחזרה לאפגניסטן, ואיטליה שולחת אותם בחזרה לסודן. ב-2017 גירשה גרמניה משטחה 80,000 מהגרים לא-חוקיים. החל מפברואר 2018, ממשלת גרמניה תשלם למהגרים לא-חוקיים 3,000 אירו לאיש כתמריץ לחזור לארצותיהם. מדיניות זו עולה בקנה אחד עם הנחיות 'המועצה האירופית', שהצהירה ב-19 באוקטובר 2017 שהיא מצדדת ב"תכניות ישוב-מחדש מרצון" של מהגרים לא-חוקיים.
יש הטוענים שישראל מגרשת מהגרים לא-חוקיים רק מאפריקה, אך לא ממזרח-אירופה. האשמה זו מרושעת ומנוגדת לעובדות. ב-2017 ישראל גירשה משטחה הרבה יותר מהגרים לא-חוקיים מאוקראינה (3,361) ומגיאורגיה (844) מאשר מאתיופיה (40). ישראל היא המדינה היחידה בעולם שהביאה אליה אפריקנים (יהודי-אתיופיה ב-1985 וב-1991), לא כדי להעביד אותם אלא כדי להפוך אותם לבני חורין.
ישראל אינה יכולה לשלוח מהגרים סודנים לא-חוקיים בחזרה לארצם, משום שאין לה יחסים דיפלומטיים עם סודן. זוהי הסיבה שישראל מפנה חלק מהם למדינות שלישיות כמו אוגנדה ורואנדה (ונותנת לכל אחד מהם מענק בסך 3,500 דולר, שמכסה הכנסה של שנה וחצי).
בג"ץ קבע בדצמבר 2017 ש: א. 'אמנת הפליטים' של האו"ם מתירה להפנות מהגרים למדינות שלישיות, שבהן הם לא נשקפת סכנה לחייהם; ב. אין הוכחה לכך שנשקפת סכנה לחייהם של המהגרים באוגנדה או ברואנדה. ישראל אינה הדמוקרטיה היחידה שמפנה מהגרים לא-חוקיים למדינות שלישיות. אוסטרליה, למשל, מפנה דרך-קבע מהגרים לא-חוקיים לפפואה גינאה החדשה.
ישראל היא מקלט בטוח לכל היהודים, כמו גם למבקשי מקלט לא-יהודים העומדים בקריטריונים של 'אמנת הפליטים' – בניגוד לרוב המהגרים הלא-חוקיים. מדיניותה של ישראל עולה בקנה אחד עם החוק הבינלאומי ועם הנוהל המקובל במדינות דמוקרטיות אחרות, ואין סיבה לשפוט את ישראל על-פי אמות-מידה גבוהות יותר.
