תשובת הממשלה לעתירה נגד הקמת ועדת הבדיקה למח"ש היא אירוע בקנה מידה היסטורי. זו נשמעת כמובן אמירה בומבסטית מאוד, אבל בשורות הבאות אנסה לשכנע אתכם שאני לא מגזים.
לפני כן, הקדמה: ביום ראשון לפני שבועיים החליטה הממשלה למנות ועדה שתבדוק את תפקוד המחלקה לחקירות שוטרים. ברקע: חוסר נחת רב שנים, בכלל הציבור, מתפקודה של המחלקה. הטריגר: טענות שעלו נגד האופן שבו חקרה המחלקה אירועים הקשורים לפגיעה של שוטרים בבני העדה האתיופית.
היוזמה נמצאת על הפרק מזה זמן, אך התעכבה לנוכח התנגדותו של היועמ"ש מנדלבליט. לפני כשבועיים וחצי החליטו ראש הממשלה ושר המשפטים לקדם את היוזמה למרות ההתנגדות. בישיבת הממשלה טען מנדלבליט שהמניעים להחלטה הם פוליטיים, כחלק מהניסיון לקושש קולות מצביעים לפני הבחירות. לטענתו, נוכח העובדה שתקופת הבחירות בעיצומה, יש "מניעה משפטית" שהממשלה תקבל החלטה כזו. דבריו אלו גרמו למחלוקת עזה בינו לבין השרים.
הממשלה החליטה, היועמ"ש התנגד ומתכוון להציג את עמדתו בפני בג"ץ. לכן, באופן חריג, קיבלה הממשלה אפשרות לייצוג עצמאי באמצעות עורכי דין פרטים, בפני בג"ץ. נראה כי היועמ"ש פספס את הנקודה העיקרית: הממשלה תנצל את ההזדמנות ותברר, בבג"ץ, האם עמדתו של היועץ מחייבת אותה.
לא מדובר בשאלה קלת ערך. למעשה, חלק גדול מהוויכוח הציבורי סביב מעמדה של מערכת המשפט נסוב על הסוגיה הזו בדיוק. האם היועץ המשפטי לממשלה מוסמך להטיל "וטו" על החלטות של שרים ואף על החלטות מליאת הממשלה, או שהממשלה רשאית לומר לו 'אדוני רק יועץ, שמענו את עצתו – ואנחנו מחליטים אחרת'. על כולם מוסכם שכדאי להקשיב היטב לעמדת היועץ, השאלה היא בידי מי נמצאת המילה האחרונה.
עם הזמן הלכה והשתרשה בקרב רבים התפיסה כי היועץ מחזיק במילה האחרונה. התפיסה הזו, שראשיתה בימיהם של פרופ' אהרן ברק ופרופ' יצחק זמיר, כיועצים משפטיים לממשלה, הלכה והתגבשה עם השנים לזכות וטו מוחלטת של היועמ"ש על כל החלטה שלא נראתה לו. הגישה הזו קיבלה, במקומות מסוימים, גם גיבוי משופטי בג"ץ באמרות אגב מסוימות. אולם שאלת כוחו של היועמ"ש מול עמדת הממשלה מעולם לא הגיעה להכרעה ישירה בפני שופטי בג"ץ.
הסיבה לכך קצת מצחיקה: מי שמייצג את הממשלה בפני בתי המשפט ב-99 אחוז מהפעמים זו מערכת הפרקליטות הכפופה ליועמ"ש. מערכת שמשמיעה דרך קבע את הטענה שחוות דעתו של היועמ"ש מחייבת את הממשלה. הייתה צריכה להיווצר הזדמנות חריגה וכמעט חד-פעמית כמו זו הנוכחית כדי שהממשלה תוכל לספר לבג"ץ, בעצמה, מה דעתה. דעתה היא, לפחות כשמדובר בממשלת ישראל ה-34 בראשותו של נתניהו, שעמדתו של היועמ"ש לא מחייבת אותה.
בין אם שופטי בג"ץ יחליטו להיכנס לנושא, ובין אם התרחיש הסביר יותר יקרה והם יבחרו שלא להתעמת כלל עם הסוגיה הזו, לעצם ההכרזה הזו ולהצגת העמדה בפני בג"ץ, ישנה חשיבות מכריעה. זו למעשה הכרזת העצמאות של ממשלת ישראל מדיקטטורת יועמ"שיה.
לראשונה מזה שנות דור מכריזה הממשלה באופן ברור שהנושאים באחריות, שרי הממשלה הנותנים בפני הציבור את הדין על מדיניותם, הם בעלי הסמכות. היועמ"ש לא מחליט, וגם לא יכול להטיל וטו. הוא רשאי אך ורק לייעץ. זה שינוי מוחלט במאזן הכוחות שבין היועץ והממשלה, שינוי שיש לו השלכות רוחב על שורה ארוכה של נושאים ועל מקרים רבים שבהם כביכול היועץ המשפטי "קשר" לממשלה את ידיהם של השרים. כעת נותר רק לקוות שהממשלה כולה, והשרים בתוכם, תמשיך לעמוד מאחורי העמדה הזו, ותפסיק לפחד להכריע גם במקומות בהם עמדתו של היועמ"ש שונה מדעתם.
