בסופו של דבר קיבלנו את "יש עתיד" עם פלאפלים על הכתפיים, לא יותר. שדרת הפיקוד שאליה הצטרף יאיר לפיד לא שינתה את לוז מפלגתו המקורית – על כל ההתנשאות, הלעג לדת השמרנית והדאגה לאליטת מעמד הביניים, ולה בלבד. מפלגת כחול לבן מקפידה להמשיך את מסורת לפיד לדורותיה, תוך התזת בוז עם קורטוב שנאת דת מבית היוצר של שינוי המיתולוגית. שום הפרשת חלה חגיגית לא תהפוך את החבורה הזו למחוברת לדת יותר מאחיותיה יראות השמיים; שום ניכוס עצמי של צבעי דגל המדינה לא יסמן אותה כפטריוטית מהן. ובכל זאת, המפלגה המהונדסת לפי מידות מדויקות של אידיאולוגיית רק־לא־ביבי, מניחה חלק ניכר מכובד משקלה על הבייס של הציונות הדתית, ומתיימרת להיות לא רק אלטרנטיבה פוליטית ל"ימינה" כי אם גם אלטרנטיבה ערכית.
כשהוא דוהר על ראש נבחריה ועיתוניה של הציונות הדתית, ניסה קמפיין הסרוגים של כחול לבן לדחוף לסכסוך פנים־דת"לי. מודעת החרדל המכתים את הדגל, עם הכיתוב "כל כך הרבה חרדל שכבר אין לזה טעם", באה לתקוע טריז בתוך הציונות הדתית ועשתה את ההפך. היא גרמה למגזר לצופף שורות. לא רק הסמוטריצ'ים כי אם היעל־משאלים הזדעקו נגד ההכללה והפגיעה התלושה כל כך מהמציאות. הקרעים הפנים־מגזריים יכולים להיות טובים לוויכוחים פובליציסטיים ואפילו לשולחן שבת, אבל הם נתקלים בהתנגדות כשהם מגיעים מחוץ לחוג המשפחתי והחברתי. כי כשאתה לועג לחרד"לי אתה לועג לאח הדוס של הלייטי או לבתו המתחזקת; לחברה מהאולפנה או לחברותא בדף היומי. מדובר ברקמה אנושית אחת, שאותה קשה לנתק.
שום הפרשת חלה חגיגית לא תהפוך את כחול לבן למחוברת לדת יותר מאחיותיה יראות השמיים; שום ניכוס עצמי של צבעי דגל המדינה לא יסמן אותה כפטריוטית מהן
זה לא אומר שכחול לבן איבדה את כל האגף הליברלי של הסרוגים – בכל זאת, נותרו עוד כמה שבועות של פליטות פה פוליטיות לצורך שינוי האווירה – אבל היא כן מצליחה להחזיר קולות צפים הביתה. המודעה הפרובוקטיבית חשפה את המפלגה הזו בשיא צביעותה. כל בר־דעת שהביט בפרסום שנכפה עלינו בשבוע שעבר הבין היטב כי לא החרד"לים הכתימו את הדגל, אלא דווקא חברי מפלגת הקוקפיט היומרנית.
סיעת הגנרלים, פלוס נספח תרבות בוגר "במחנה", לא עוצרת שם. שבוע אחרי שהוציאה אותם אל מחוץ למחנה, הנה היא כבר שולחת לחרד"לים מודעה של רגשי אהבה ושותפות. רק מה, בין הדגל הנקי מרבב שהם מניפים הפעם לבין המלל המחבר־בעוקצנות שמופיע תחתיו, חמקה להם ההתנצלות. לא רק אידיאולוגיה בנטית־כביכול מאמצים הכחולבנים; הם גם נסחפו לחידוש נוסף מבית מדרשו של יו"ר ימינה: לא מתנצלים.
חזון אחרית הימין
אז איזה כוח משיכה מציבים אנשי כחול לבן מול המצביע הסרוג? מה מבקשת מפלגת לובשי המדים וכפפות האגרוף להציע לדתי הלאומי שאין לו בליכוד, בימינה או אפילו אצל ליברמן? לחלק מהמגזר היא מציעה מפלט מהמיאוס בנתניהו, אפשרות להצביע במצפון שקט ליו"ר מפלגה שחרב המשפט לא מתהפכת מעליו. לאחרים היא מאפשרת להיאחז בתפיסה לאומית גאה בלי שידבק בהם שיגעון ימני־משיחי להוט מדי. ולכולם היא מגישה ליברליות בתיבול ליברמני חריף: בידול גס (ולא לגמרי מעוגן במציאות) מערכי דת שמרניים מדי. סיסמת "צריך להתקדם" נותנת מענה למי ששבע מביבי, ועל הדרך רוצה להרגיש נאור. כל הצדדים מרוויחים. ובכן, כמעט.
כל הנתונים הללו היו שם כבר ביש עתיד. החיבור שהחל בפירון־לביא־שטרן והתפתח לפרידמן־קינלי היה חלק מאותה תפיסה בדיוק: נציגי הכיפות הסרוגות, המגובים בתארים מתקדמים, גויסו לעזרת לפיד לגלגוליו בחיבור אליטיסטי לתפארת. זה עדיין לא חיבור בלתי אמצעי לציונות הדתית, בקושי לאגף מסוים מאוד שלה, אבל גם זה משהו.
אז מה השתנה מאביב 2019 לחורף 2020? מדוע קמפיין כחול לבן משתולל כעת סביב האגף הליברלי של הדתיים־לאומיים עד כדי סחרור מסוכן? התשובה קשורה דווקא במפלגת ימינה. זה לא החיבור עם סמוטריץ' והרב פרץ, שיוצר הזדמנות לזליגת קולות – הרי חיבור כזה התקיים כבר בסבב ב'; זו לא ההובלה של הימין הנוקשה מבית "ישראל שלי" – הרי נפתלי בנט מסתובב בינותינו כבר שמונה שנים עם אותה תפיסה בדיוק; אלה אך ורק גלגוליה של המפלגה בשנה האחרונה. הם שסיפקו לכחול לבן את ההזדמנות ללקט מהציונות הדתית את נשברי הרוח שלה. את מי שעייפו מהעסקנות הפוליטית ומהחיבורים שהיו יכולים להיות ריצת מרתון מוצלחת, והפכו בקטטות פנים־מגזריות לצעידה איטית וצולעת.
רק לפני שנים בודדות שעט בנט קדימה, להנחת יד נחושה על ההגה. רק לפני שנה הוא האמין שניתוק מהמוסדות המסואבים של המפד"ל הישנה, וגם מאותם חרד"ליים, יאפשר לו להציג רשימה שתתחרה על הנהגת המדינה. מפלגה דתית, אבל לא מדי; שמרנית, אבל לא ממש; ליברלית, אבל במידה. כזו ששולחת חיבוק ללהט"בים וחיזוק לישיבת עלי בו זמנית. שקורצת לאוהדי הפועל באר־שבע ומחזיקה בחיוג המקוצר את הרב חיים דרוקמן. דתיים וחילונים יחד, מסורתיות אשכנזית שחוברת לחברתיים־מזרחים. בזמן שיש עתיד הלכה על מעמד ביניים פלוס, הימין החדש הלך על מעמד ביניים מינוס. כי אם לפיד יכול לככב בסקרים כמתחרה של נתניהו, לכאורה גם בנט יכול. אז זהו, שלא.
הקרעים הפנים־ מגזריים יכולים להיות טובים לוויכוחים פובליציסטיים ואפילו לשולחן שבת, אבל הם נתקלים בהתנגדות כשהם מגיעים מחוץ לחוג המשפחתי והחברתי. כי כשאתה לועג לחרד"לי אתה לועג לאח הדוס של הלייטי או לבתו המתחזקת; לחברה מהאולפנה או לחברותא בדף היומי
הפגיעה הרגשית האנושה במצביעי הבית היהודי בעקבות הפרישה לימין החדש הצליחה להפתיע את בנט. שבר אחוז החסימה הפך לנחיתה קשה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. פצוע וחבול הוא יצא לסבב שני, שהצליח להרים אותו ואת חבורתו רק במעט. כעת הוא חוזר לכיסא היו"ר – בלי המוסדות הכבדים על צווארו, אבל גם בלי החלומות הגדולים. למרות משרד הביטחון שנמסר לידיו, ועל אף ההמתנה הסבלנית והשקטה ליום שאחרי נתניהו, ימינה חבוטה מכדי לצאת בהצהרות מנהיגות גרנדיוזיות. כל שנותר לה הוא להיות המצפן הימני־ריבוני של הליכוד. זה הרבה מאוד במציאות האובייקטיבית, זה מעט מאוד למי שחלם על שלטון.
ובדיוק לתוך חולשת הנפש הזו נכנסים אנשי כחול לבן. הם מציעים לסרוגים להיות חלק ממשהו גדול יותר, חיבור חילוני־דתי שלפחות על הדף עובד כבר שנה. אלא שבתוך חזון אחרית הימין שלהם, מסתתרת רגרסיה איומה. גם אם איכשהו יצליח הקוקפיט להקים ממשלת ליברמן־שמאל, הסרוגים לא יובילו אותה, גם לא הכיפות השקופות שהתגנבו לכחול לבן. מפלגת גנץ, לפיד וחברים מציעה לדוסי המחמד שלה אליטיזם בעירבון מוגבל. הם יחזרו ליחסי מפא"י־מפד"ל – ברית צולעת ובלתי שוויונית בעליל. אחרי שהדתי־לאומי־ליברלי חטף את סטירת הלחי בסבבים הקודמים, הוא אמור להגיד תורה לדריסת הרגל שנותנים לו בכחול לבן. אבל האמת היא שהוא לא מוכרח.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
