אני בוודאי לא היחידה שעיניה חשכו כשהתפרסמה מפת תוכנית המאה של הנשיא טראמפ בשבוע שעבר. ליבי נחרד למראה המרחבים הכחולים המיועדים לאותה מדינה פלסטינית, חולשים על רוב יהודה ושומרון ונוגסים בנגב המערבי. אני לא היחידה שקראה את עיקרי התוכנית שמדברים על מדינה פלסטינית, על שיבת "פליטים" לתוככי אותה מדינה, על מנהרה בין עזה ליהודה ושומרון (מעוררת זיכרונות לא מתוקים מ"המעבר הבטוח" של אוסלו). אני גם לא היחידה שהבחינה בסכנת הייבוש וההרס שמרחפת מעל אותם 15 יישובים שיהיו מובלעות בתוך שטח שבתחילה יהיה מוקפא ולאחר מכן מיועד למדינה הפלסטינית, אם תקום. ועדיין, למרות כל אלה, גם אני הייתי בין האנשים שהקשיבו למילים של הנשיא טראמפ ובירכו שהחיינו.
אז למה בעצם היינו באופוריה בשבוע שעבר? קודם כול, בגלל ההכרה ההיסטורית שהביאה עימה תחושה של צדק, סוף סוף. נשיא המעצמה הגדולה בעולם לא מדבר רק על שיקולי ביטחון נוחים, אלא על המולדת: "ארץ ישראל היא ביתו הקדום של העם היהודי". אבל לא רק בגלל זה הייתה אופוריה. גם, ואולי בעיקר, בגלל המימוש המציאותי של ההכרזה הזאת, שהוא הריבונות בשטח. אותה ריבונות שנראית היום רחוקה עד מאוד. לכל אלה נלוותה תחושת הביטחון הרעועה, שהפלסטינים תמיד מסרבים ומצילים אותנו מעצמנו. החסרונות בתוכנית, הצמרמורת שעוררה המפה והחשש שאולי לפלסטינים יקום יום אחד בן־גוריון ויסכים גם למעט, הודחקו מול הבטחת הריבונות המיידית. באמת היינו כחולמים, והייתה לנו סיבה – זה המסר שיצא מירושלים ומוושינגטון.
'נותנים לכם במזומן', אמרו לנו, 'לא תיקחו'? יש בידי התדרוך שדוברות ראש הממשלה הוציאה לכתבים מיד לאחר הטקס בוושינגטון. דובר שם חד משמעית על צעדים מיידיים של ריבונות – "ישראל מקבלת מיד הכרה אמריקנית להחלה של החוק הישראלי על בקעת הירדן, צפון ים המלח, היישובים ואף שטחים נרחבים העוטפים את היישובים שיאפשרו את המשך התפתחותם". זו הלשון המדויקת. התדרוך הזה הוא באמת תפנית היסטורית. לא מפתיע שכולנו היינו בעננים. "תוכנית טראמפ מעניקה מיד לישראל הכרה בריבונותה ביישובים ובשטחים נרחבים ביו"ש ומציעה לפלסטינים בסוף התהליך ריבונות מותנית ומוגבלת. מותנית בקיום שורה ארוכה של תנאים, ומוגבלת בכך שהיא משאירה בידי ישראל שורה ארוכה של סמכויות ריבוניות משמעותיות".
"ראש הממשלה הביע את נכונותו להיכנס למשא ומתן על בסיס תוכנית זו", נכתב שם. ג'ארד קושנר, אדריכל התוכנית, אמר השבוע בריאיון לתוכנית טלוויזיה מצרית שהוא קורא לפלסטינים לבוא למשא ומתן, והזמין אותם להציב תנאים והסתייגויות. באותו אופן, גם אני מוכנה להיכנס למשא ומתן על בסיס תוכנית זו, עם הסתייגויות התואמות את האינטרסים של ישראל. למשל, ההתנגדות למושג "מדינה פלסטינית".
אני יודעת שמדברים על מדינה מינוס, מדינה מפורזת, מותנית, מוגבלת. אבל ברגע שנולדת מדינה, כל המגבלות עליה הן זמניות. כאן הסכנה, והיא גדולה. ראו למשל את הסכם השלום עם מצרים, שבו הוסכם על המגבלה שאסור להכניס צבא מצרי לתוככי סיני. היום יש צבא מצרי בסיני, בהסכמה ישראלית אגב, כחשש מהטרור הדאעשי שהתחיל להציף את חצי האי. המגבלות שבריריות, המדינה לא.
כל זה חדשות האתמול, כי כבר שבוע החלת הריבונות אינה על הפרק. משהו קרה שם בוושינגטון, והתדרוך המבטיח שיצא מלשכת ראש הממשלה הפך למילים ריקות.
היום אין ריבונות והזמירות שיוצאות מבלפור שונות. החיוך מנסה להיות אותו חיוך, אבל ההבטחות כתובות על הקרח. היום נתניהו מנסה לשכנע אותנו שעצם קיומה של תוכנית הוא מהפך: ישראל נדרשה תמיד לתת דברים קונקרטיים כדי להיכנס למו"מ והפלסטינים לא נדרשו לתת כלום, ואילו הפעם זה ההפך. 'תצביעו לי, ותקבלו ריבונות', אומר נתניהו. הבעיה היא שההבטחה הייתה שונה לחלוטין, ומי שיצר אותה הוא נתניהו עצמו. ראש הממשלה טס עד וושינגטון בתקופת בחירות, תדרך, קבע ישיבת ממשלה לריבונות, יצר ציפיות ובילד־אפ בינלאומי – ואכזב. אילו לא הייתה הבטחה לא הייתה נוצרת אכזבה. חברים ועמיתים צחקו עליי כשהאמנתי לך, אבל האמנתי, ואני לא היחידה. ועכשיו מה?
הקרקע, בינתיים, מתחילה להיסדק. האיחוד האירופי מתחיל לאיים, שר החוץ של האיחוד הצהיר השבוע כי "צעדי סיפוח לא יוכלו לעבור ללא מענה הולם", ומתחת לפני השטח כבר מאיימים בהקפאת מימון של מיזמי מחקר ופיתוח בין האיחוד לישראל. וזו רק ההתחלה. מנחם בגין ז"ל ידע טוב מאוד למה חוקק את 'חוק רמת הגולן' במהירות הבזק, מיד בצאתו מאשפוז ממושך, בתוך יממה בלבד.
הניסיון לשכנע שעסקת המאה היא היא האביר על הסוס הלבן, לא עובד. התוכנית היא אולי שינוי כיוון, אבל ללא החלת ריבונות מיידית הנזק מהתוכנית עולה בהרבה מהתועלת.
אז מה ההבדל
בינתיים בדרום, מדינת ישראל הציבה השבוע צלפים כדי שיירו בבלונים. בחיי, יורים בבלוני נפץ במקום לירות במפריחי הבלונים.
טפטופי רקטות לעבר העוטף הם דבר שבשגרה. בכל פעם אנחנו מחפשים בשבילם תירוץ. השבוע זה היה – "חמאס עצבני בגלל פרסום תוכנית המאה". כאילו מדובר בילד קטן שרק צריך לפרוק קצת אגרסיות, ולא בחיים של תינוקת שנפצעה בראשה כשנפלה מידי אימה בעת ריצה למרחב המוגן. זה לא מתפוצץ בלב ירושלים או תל־אביב, ונעשינו קהי־חושים.
מה שכן, השבוע התפוגג לו עוד קמפיין של כחול־לבן, שניסה למכור לנו כמה קשוחים הם יהיו כלפי חמאס בעזה. את הקמפיין הראשון שלו התחיל בני גנץ עם סרטון של רמבו, להראות כמה קשוח הוא היה בצוק איתן. טרם חלפה לה שנה, וח"כ גבי אשכנזי, שותפו הבכיר של גנץ והרמטכ"ל לשעבר, נשאל השבוע אם המדיניות של כחול־לבן כלפי עזה תהיה הפסקה של הזרמת הכסף לחמאס. התשובה שלו הייתה חד־משמעית – לא. "נחתור להסדרה ארוכת־טווח מול חמאס", אמר אשכנזי. מה ההבדל בין זה לבין המדיניות של נתניהו? כלום.
תושבי הדרום סופגים היום את פירות ההתנתקות, משולבים בנסיבות אזוריות ומדיניות ממשלתית מכילה. אם היה ספק, אין שום בשורה בקרב כחול־לבן, גם הם לא יצליחו להמתיק את חייהם של תושבי הדרום. נראה שלאיש אין אופק כלפי עזה, וכלפי המאזן המוטרף שיצרנו במו ידינו, שבו כל יוזמה שלנו נענית בשיתוק של חצי מדינה מפחד הטילים. נראה שהציבור מכיל את מדיניות ההכלה של הממשלה, אך מי ידאג לתושבי הדרום?
