המילים "עלה נעלה" מפרשת המרגלים, שהיו הסיסמה ההיסטורית של חלוצי גוש אמונים, אינן מבטאות רק אמונה שורשית ורוח איתנה אלא גם תפיסה היסטוריוסופית אמונית עמוקה. כלב ויהושע מלמדים אותנו שלא נכון להסתכל רק על הפרטים, אלא יש לראותם בהקשרם, באיזה מצב היסטורי הם מופיעים, ולשפוט אותם גם לפי המסגרת ולא רק כשלעצמם.
כשכלב ויהושע מנסים לשכנע את העם שאין מה לחשוש מהכניסה לארץ, הם אומרים לו: "ואתם אל תיראו את עם הארץ, כי לחמנו הם; סר צילם מעליהם". גם הם רואים את הקשיים האובייקטיבים שבתוכנית, אבל הם גם רואים את יד ה' שפועלת בהיסטוריה. "כי לחמנו הם" – בלשוננו היום: נאכל אותם בלי מלח. אבל הביטוי החשוב הוא "סר צילם". הצל כאן איננו במובן של הצל שמטיל אדם על הקרקע, אלא במובן של "צל סוכה", אור אלוקי שסוכך על האדם, שומר עליו ונותן לו ברכה במעשיו.
יש רשע שכדברי חז"ל "משחקת לו השעה". נוצרת קונסטלציה פוליטית שמאפשרת לו הישגים פנטסטיים, שכל מי שעיניו בראשו מבין שהם זמניים וחסרי בסיס אובייקטיבי. לפלסטינים ולרשות הפלסטינית שיחקה השעה במשך כמה עשורים. אף שהם עלה נידף, "לא עם" במובן המקראי הקלאסי, הם זכו להישגים מדיניים יוצאי דופן. ואצלנו היו מי שהתרשמו מכוחם, נתבהלו, וחשו שאין ברירה אלא להתפשר עם השקר.
אבל עכשיו סר צילם. הכוח האלוקי שנתן להם מקום בהיסטוריה סר עכשיו. זהו, עד כאן. תפקידם כמעורר ההיסטורי של ישראל הסתיים. "מערך הכוכבים" הגיאופוליטי שנתן ברכה במעשיהם השתנה. "סר צילם", ומעתה – "לחמנו הם". זהו ההקשר הראוי לבחינתה של עסקת טראמפ.
בסוף המאה הקודמת "הכוכבים הסתדרו" לפלסטינים אבל כעת מזלם סר והוא הולך ושוקע. המצב הגיאופוליטי במזרח התיכון השתנה לחלוטין, איראן מאיימת, הטרור האסלאמי מכה בעולם כולו, הפלסטינים כבר אינם מעניינים אף אחד והפכו למטרד אפילו לחלק גדול מהעולם הערבי. עליית טראמפ לנשיאות הביאה את התהליך הזה לתכליתו; עסקת המאה מחסלת את יומרת הלאומיות הפלסטינית.
יש הרבה פרטים בעייתיים בעסקה ובראשם הנכונות לכאורה להקים מדינה פלסטינית, אבל היא הוכנסה לתוכנית רק מסיבות טקטיות. ראשית, כצפוי, הרשות הפלסטינית מסרבת לעסקה ואינה מתכוונת לקבל את חלקה. גם אם ייענו לה הפלסטינים, אין סיכוי שהם יוכלו לעמוד בתנאים הנדרשים מהם. בכל מקרה, חלקם אינו יכול להיות מוגדר באמת כמדינה. ומה שחשוב יותר, עסקת המאה מבוססת על כך שהפלסטינים יסרבו. זו הנחת היסוד. ההתנהלות של טראמפ מול הרשות הפלסטינית מעידה על כך בבירור. הוא אפילו לא הואיל להזמינם להשקת התוכנית.
עסקת המאה אינה "תוכנית שלום"; זוהי מכבסת מילים. היא תוכנית להכרעה חד־צדדית של יומרת הלאומית הפלסטינית השקרית ושל הרשות הפלסטינית שמייצגת אותה. היא תוכנית להחלת הריבונות הישראלית, בשלבים, והיא הדרך היחידה להביא לרגיעה בארץ ישראל, והשלום האפשרי היחיד. עסקת המאה גם אינה "הסכם שלום". אין בה שני צדדים. היא אפילו לא "הסכם" משום שאפילו אנחנו – הן ממשלת ישראל הן הציבור האמוני – לא נדרשים או אמורים כלל להסכים לה, לחתום עליה או להתחייב לכל מרכיביה. כל שנדרש מנתניהו הוא להנהן בראשו ולהפטיר כמה מילים. עסקת המאה של טראמפ היא דבר אחד בלבד: מתן אור ירוק לישראל. ואף יותר מכך – היא דרישה מישראל להחיל את ריבונותה בשטחי ארץ ישראל ולפתור בכך אחת ולתמיד את "הבעיה הפלסטינית". אפילו אם נניח לרגע שלא כך הם פני הדברים, ברגע שתהליך החלת הריבונות יתחיל – אפילו רק בבקעת הירדן או רק במעלה־אדומים, לא כל שכן על היישובים בשטחי C – איש כבר לא יוכל לעצור אותו. זהו סוף הסיפור של המדינה הפלסטינית. היא לא תקום לעולם.
בשנים האחרונות ביקרתי רבות את נתניהו על שאינו מסוגל לעבור מבלימת אוסלו להכרעה. עכשיו אני חייב להוריד בפניו את הכובע. תוכנית ההכרעה הזאת אינה באמת של טראמפ, היא של נתניהו. אבל עכשיו הוא צריך אותנו לידו, את הציבור האמוני ואת נציגיו הפוליטיים. עלינו להיות כרגע בצידו, כדי לתמוך בו ובעיקר כדי לקבוע עובדות בשטח בהקדם האפשרי, וכדי לשים יד בטוחה על ההגה, לפקח שהמהלך לא יצא משליטה ולוודא שהוא יגיע ליעדו הראוי.
אסור לנו להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית הזו, אבל גם אם ננסה כנראה לא נצליח. מי ש"מסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע, כרצונו", לא ייתן לנו להחמיץ אותה. את מה שמתחולל בימים אלה בתולדות התחייה הישראלית אפשר לסכם רק בשתי המילים הללו: היינו כחולמים.
