"ארץ ישראל איננה קניין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של התאגדות הכללית והחזקת קיומה החומרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה", כך כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק. שיבת עם ישראל לארצו הייתה לפלא בעמים. אחרי שנות גלות ושואה נוראית שבנו לאדמתנו, לנחלת אבותינו. קובצו יהודים מפולין, מרוקו ותימן, הקימו יישובים וערים, ושבנו אל אדמת חיינו.
זה לא היה קל. זכה דוד בן־גוריון להמשיך את צו החיים של תלמידי הגר"א והבעש"ט, זכו יהודי העליות להשתתף בפריצת המחסום לארץ ישראל, זכו הורינו להפריח שממות, וזכינו אנו להעמיק שורשים, לגדל דורות ולהכריז בקול ברור: זו ארצנו. שבנו אליה, לא לעזוב אלא להעמיק את האחיזה שלנו בה.
מיד אחרי מלחמת ששת הימים החלה תנועת ההתיישבות לפרוץ גדר. עוד גבעה ועוד הר, עוד כביש ועוד עמק. חקלאות פורחת ויישובים משגשגים והכול בזעת אפיים, חציבה בסלע והקרבת היקרים לנו מכול. "המוציא לחם מן הסלע", קראו יהודי גוש עציון בראשונה, ועל אף מפלת הגוש שבו הבנים והכו שורשים. הם לא הרפו ובנו. בנו בנגב ובגליל, בנו באיתמר ובאלקנה, בנו ברבבה ובעפרה, בנו בגולן, בבקעה ובהר.
מאז ועד היום לא זכינו להכרה של שום אומה באחיזה שלנו במקומות אלו. אבל לאט־לאט, בהמון נחישות והשגחה אלוקית, הגענו גם לזה. זה לא בא בקלות, ימית וגוש קטיף נעקרו ונחרבו, צפון השומרון היה לשממה, ועדיין תנועת ההתיישבות בפריחה שאין שנייה לה. בגליל ובנגב, בערבה ובגב ההר. הולכים ונגאלים, והופכים חלומות לחיים.
אני מלא בהתרגשות והודיה גדולה. שמענו וראינו כיצד המעצמה הגדולה בעולם מבינה את מה שידענו כל השנים: ארץ ישראל שלנו בזכות ולא בחסד. עומד נשיא המעצמה הזו ואומר את הדברים המופלאים הללו: מדינת ישראל היא רק שטח זעום במזרח התיכון, ואף על פי כן, היא הפכה למרכז משגשג של דמוקרטיה, חדשנות, תרבות ומסחר. היא אור לגויים, וארץ ישראל היא ביתו הקדום ומקום פולחנו הקדוש של העם היהודי, והבטחה חגיגית שלעולם לא תשוב עוד שעתה האפלה של ההיסטוריה. זכותנו על הארץ מקבלת לגיטימציה בינלאומית, חזון הנביאים בהתגלמותו.
נכון, יש עוד דרך ארוכה. בתוכנית קיימים סעיפים רבים שלא נסכים איתם. לא נאפשר ויתור על גרגר מארץ ישראל, לא נאפשר הקמתה של מדינה פלסטינית ולא נחזור למראות גירוש יהודים מארצם. כדי שזה יקרה, הציונות הדתית והימין האידיאולוגי צריכים להיות גדולים וחזקים. רק מפלגת ימינה תדאג לנצל את ההזדמנות ותהיה עמוד השדרה הימני שימנע את הסיכונים הכרוכים בתוכנית.
ובכל זאת, אנחנו מביטים על מה שמונח לפתחנו ואומרים תודה. תודה לקב"ה, תודה לראש הממשלה נתניהו שמנווט את הספינה הזו ותודה לאנשי החזון והמעש שלא הרפו, שידעו שזה יגיע. עשרות שנים של הקמת יישובים ומסירות נפש של ממש, משפחות שבחרו לגור בקרוואנים דולפים, נשים, גברים, ילדים ומבוגרים שעשו הכול מבחירה ובאמונה, למרות הקשיים ולמרות הטרור. תודה לכם. אנחנו מביטים עליכם בהתפעלות ובהערכה עצומה. ואחרי התודה נזכור גם את אלו שהיו למגש הכסף שעליו הוגשה לנו נחלת האבות המופלאה הזו, בנינו ובנותינו שמסרו נפשם על תקומת הארץ בכלל ויהודה ושומרון בפרט.
בשבוע שעבר ציינו את יום השואה הבינלאומי, נקודת ציון טרגית בחיי האומה. אך היה תאריך היסטורי נוסף, ג' בשבט: יום אחרי הכרזת עסקת המאה נזכור את אחד הקרבות הקשים שניטשו בגוש עציון ערב הקמת מדינת ישראל, שלמחרתו, בד' בשבט תש"ח, נשלחה שיירת הל"ה לדרכה ומצאה את מותה. השואה והתקומה מתהלכים יחד: "התנערי מעפר קומי". אני פונה מפה לראש הממשלה: כנס כבר היום את ממשלת ישראל, אפשר בבקעת הירדן או בחברון, ובוא נקבל החלטה בהקדם האפשרי על ריבונות מלאה בכל שטחי ההתיישבות. הדלת נפתחה, ההיסטוריה דופקת על דלתנו ואסור לתת לתהליכים בירוקרטיים לעצור אותנו. "ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (יחזקאל ל"ו).
