רק מעבר חציה מפריד בין משרדי פרקליטות המדינה ברחוב צלאח א־דין בירושלים לבית המשפט המחוזי בעיר. שליח מיוחד חצה אותו בדהרה ביום שלישי כדי להניח בפני רשם בית המשפט את כתב האישום נגד ראש ממשלת ישראל רגע קט אחרי משיכת בקשת חסינותו, כמו מצווה שאסור להחמיץ. לפי הבהילות הגדולה, שום אפשרות דחייה לא עמדה על הפרק, שום שיקול מהסוג של "אולי לא עושים דבר כזה לראש הממשלה ביום שבו צפויה לו פגישה דרמטית עם נשיא ארה"ב". ליקוי מאורות מלא כיבה את שאריות התבונה בפרקליטות. להט ההרשעה גבר על חוש המידה.
נתניהו, בקור רוח בלתי נתפס, המשיך בשגרת יומו. ביום שלישי ב' בשבט תש"ף, 28 בדצמבר 2020, הוא הביא לידי מיצוי את כישוריו המדיניים. גם את כישורי התחבולה שלו. שום ראש ממשלה לפניו לא הצליח ללהטט בכישרון דומה בין הבית הלבן לרמאללה, בין נשיא ארצות הברית לנשיא רוסיה, בין החזון למציאות. גם בכירי יריביו הכירו בכך בסתר ליבם. לכן התעקשו להמשיך בתהליכי הסרת חסינותו בעצם היום הזה, ושעטו לבית המשפט עם כתב האישום, כאילו מדובר בכוח שטני שחובה למגרו לפני שיתעשת.
עכשיו רק נותר להתפלל שנתניהו יתמיד במיצוי המהלך. שהחגיגה הגדולה לא תסתיים בקול ענות חלושה; שתנופת הריבונות לא תיקטע באיבה.
כבר למחרת האירוע הנוצץ בבית הלבן התברר שלא כולם בבית הלבן מאושרים מהרעיון שממשלת ישראל תכריז ביום ראשון על החלת החוק הישראלי בכל יישובי יו"ש ובמרחבי הבקעה. ג'ארד קושנר שם רגליים, כנראה בגלל נטייתו להטות אוזן להתנגדויות ערביות ומערביות. ג'ייסון גרינבלט הכריז ש"בצד הישראלי צריך לעבור את עניין הבחירות", וזאת דווקא אחרי שהסתמן בכנסת רוב גדול למהלך ומנדלבליט הביע הסכמה. השגריר דייוויד פרידמן, שדחף כל הזמן להחלת ריבונות מידית, נותר בדעת מיעוט. פתאום גם התברר שהמפה שהוצמדה לתוכנית הוכנה ברשלנות. נדרשים תיקונים הכרחיים כדי להתאים אותה לתמונת המצב בשטח ולאילוצי העתיד.
נתניהו נאלץ לחזור ארצה בלי ברכת דרך אמריקנית למהלכי הסיפוח שנראו ודאיים ומהירים רק כיממה קודם. הוא מבין היטב מה תעולל לו בקלפי אכזבת הימין. אחרי שלא עמד בשבועותיו החוזרות ונשנות לפנות את חאן אל אחמר, הוא שוב עלול להצטייר כאיש של מילים בלבד. הזרמים הפסימיים בימין יוכלו להגיד "אמרנו לכם". הם יטענו שישראל ספגה את חבטת המקלות בתוכנית טראמפ בלי ליהנות ממנעמי הגזרים, לאו דווקא יטענו בצדק. אפילו עורך "הארץ" אלוף בן כתב אתמול שההשוואה החגיגית שערך השבוע נתניהו בבית הלבן בין שלהי ינואר 2020 לאמצע מאי 1948 אינה מופרכת.
מי זוכר היום, אבל ימים ספורים אחרי ניצחון נתניהו בבחירות 2015 התייצב ראש הסגל של הבית הלבן דניס מקדאנה בוועידת ג'יי סטריט בוושינגטון, והכריז שם על דעת נשיאו ברק אובמה כי "ארצות הברית לעולם לא תשלים עם סיפוח הגדה". כמה ימים אחר כך כתבתי פה ש"סיפוח אינו עומד כרגע על הפרק, אבל גם ה'לעולם' של מקדאנה נשמע תלוש מהמציאות. בעוד 22 חודשים, בעזרת השם, אובמה יהיה נשיא לשעבר. לא בטוח שעד פרישתו הוא יצליח להשפיע משמעותית על גורל המזרח התיכון, אבל אחרי הפרישה יהיה לו קשה פי כמה להשפיע. אז מנין שואב ראש הסגל שלו את תעצומות הביטחון שארה"ב לא תשלים לעולם עם סיפוח יו"ש? הוא כבר יודע מי יהיה הנשיא הבא? הוא מסוגל לנחש את הלוך הרוחות האמריקני בעוד עשר שנים? בעוד חמישים שנה? מי הוא שיאיים על עם הנצח ב'לעולם לא'?" (מקור ראשון, 27.3.2015).
טעיתי, כמובן. זה לא לקח עשר שנים, ולא חמישים שנה, רק חמש שנים. עם הנצח קיצר הליכים. יורשו של ברק אובמה הכיר השבוע בזכותה של ישראל לספח את מפעל ההתיישבות שלה ביהודה ושומרון. במידה מסוימת הוא אפילו דחק בה לספח. לכן הזמין אליו לבית הלבן גם את בני גנץ.
כבר בפגישות המקדימות עם האמריקנים נתן גנץ אור ירוק לתוכנית. רשמית, הוא תמך בה גם השבוע. בפועל, נערך למסמס אותה. הכרזתו בוושינגטון אחרי צאתו מהבית הלבן כי "אפעל לאחר הבחירות ליישום תוכנית טראמפ בתיאום עם מדינות האזור", הייתה כקצף על פני המים. מפלגה שלעולם לא תוכל לצלוח את קו ה־61 מנדטים בלי סיוע פעיל או סביל מתמר זנדברג ומאחמד טיבי, לא תספח יישוב כלשהו אחרי הבחירות. אפילו אם תקים ממשלת אחדות עם הליכוד, הזרמים השמאלנים שבתוכה לא יאפשרו לה ליישר קו עם מאוויי מועצת יש"ע, גם אם הזרמים הימניים ירצו מאוד.
"טוב עשה גנץ שקיבל את ההזמנה וטס לוושינגטון", החמיא לו ביום שני איש השמאל הקיצוני מוסי רז, "לאחר הבחירות יטוס ראש הממשלה גנץ עם הנשיא עבאס לוושינגטון לחתום על הסכם שתי מדינות בגבולות 67'". האם גנץ אכן יזכה לטוס אחרי הבחירות עם הנשיא עבאס לוושינגטון כדי לחתום על הסכם קבע? שטויות. עבאס לא יחתום על הסכם קבע אפילו עם עופר כסיף. אך ייתכן בהחלט שאחרי הבחירות גנץ יהיה ראש ממשלת ישראל. עתיד יישובי יו"ש יהיה קרוב ללב הממשלה הזו הרבה פחות מאשר ללב הממשלה היוצאת. שיח היפרדות יחליף את שיח הריבונות, סכנת הקפאה – את אישורי הבנייה. קשה לדעת מה יחשבו אז פעילי ימין אחדים על הודעות ההסתייגות הנמרצות שהזדרזו לפרסם ערב חשיפת תוכנית טראמפ (כמו "בכייה לדורות"). האם יצטערו על החמצת השעה או שמא יטענו שהעיקרון גובר על כל רבב פרגמטיזם? לעניות דעתי, הם יצטערו.
אחד ממסעי השיווק המוצלחים ביותר בתולדות מפעל ההתנחלויות, לפני קרוב לארבעים שנה, היה של יזמי העיר עמנואל. איש הפרסום בני גל ושותפו רמי אלחנן פרסמו בעיתונות החרדית מודעות ענק ביידיש – "אז מען גיט דיר, נעם". כשנותנים לך, קח. בני גל עושה היום דברים אחרים לגמרי, רמי אלחנן נעשה בינתיים לאיש שמאל רדיקלי, אבל הרעיון שלהם עדיין בתוקף: כשנשיא ארצות הברית מעניק ליהודים הזדמנות להגשמת חלום דורות, הם אמורים לממש אותה בהקדם האפשרי, עוד לפני הבחירות, לא לצעוק געוואלד.
נכון, טראמפ תיבל את מתנת הריבונות בגלולה מרה: מדינה פלסטינית. אחרי שקבר את פתרון שתי המדינות עם תחילת כהונתו, הוא נפח בו השבוע מעט רוח חיים. הימין הישראלי חייב להסתייג מכך בקול צלול ולתעד את הסתייגותו בפרוטוקול, אבל מותר לו גם להבין את ההיגיון האמריקני: אנשי טראמפ מבקשים להעניק מענה מוסרי לטענת האפרטהייד. לדעתם, כל עוד מונחת על השולחן הצעה להקמת מדינה פלסטינית, הפלסטינים מנועים מלהתלונן על שלילת זכויותיהם. במקום ליילל על עוולות הכיבוש והסיפוח, שימלאו בבקשה את חלקם בתוכנית ויקבלו זכויות אזרח במדינה משלהם.
לפי ההתפוצצות המילולית של אבו־מאזן על טראמפ, לפלסטינים אין כל כוונה כזאת. הם לא רצו את המדינה שאולמרט הציע להם ב־2009, והם בוודאי לא רוצים את המדינה המוקטנת שטראמפ מציע להם. מה הם כן רוצים? בעיקר שליהודים לא תהיה מדינה כלשהי. הסכם אוסלו היה רק חלק מתוכנית השלבים האש"פיסטית לחיסול ישראל. ערפאת המשיך לרמוז לה גם אחרי שחתם על ההסכם, אבל חוגי שלום עכשיו התעלמו. גם מבחינתם האתגר ההיסטורי הגדול הוא פינוי ההתנחלויות, ורק אחר כך השלום. לכן ירד עליהם השבוע אבל כבד. הכרזת טראמפ ששום יהודי לא ייעקר מביתו פגעה קשות בחדוות חייהם. בן־לילה חרב עולמם של אלה שטענו כל השנים כי ההתנחלויות בלתי חוקיות, בלתי קבילות בעולם, מכשול לשלום, שורש כל רע.
מנהיג אמריקה דיבר השבוע כמו הרב לוינגר וחנן פורת עליהם השלום ("ארץ ישראל היא מקום מקדש וההבטחה הא־לוהית לעם היהודי"). למעשה הוא הכיר לא רק ביישובים המוסדרים, אלא גם במאחזים. שעה קלה אחר כך הגיע מברק ברכה מרחוב דאונינג 10 בלונדון, מארמון האליזה, ואפילו מסעודיה. אז מה אפשר לבקש עוד? את כל ארץ ישראל, ברור, אך כידוע היא נקנית בייסורים ובזמן. המון ייסורים, המון זמן.
בשבוע שבו נחתם הסכם אוסלו ניחם הרב יואל בן־נון את שכניו המתנחלים בהסבר שמלחמת ששת הימים הייתה טעות אופטית: היא לא הסתיימה בשישה ימים. צה"ל אמנם השתלט במהירות בזק על כברות מולדת עצומות, אבל כמו בימי יהושע בן־נון כיבוש הארץ לא הושלם בחרב ובחנית. אחרי הכוחות הלוחמים הגיעו כוחות ההתיישבות. זקני מלון פארק יכולים להעיד שאפילו על הקיוסק הראשון בחברון התנהל קרב עז, וזו הייתה רק ההתחלה. אחר כך באו עוד חמישים שנות לחימה. תחומי האחיזה העברית בגב ההר התרחבו בקושי רב, דונם אחרי דונם.
סך כל הדונמים הללו הוא סך כל השטח שארצות הברית הכירה בו ביום שלישי. ההכרה הבינלאומית המיוחלת באה בעקבות המחרשה, לא בעקבות הטנקים. בעוד כמה שנים, אם ירצה השם, היא תתרחב. מפעל ההתיישבות יגדיל בהדרגה את שמיכת הריבונות מעבר ל־30 האחוזים שהוקצבו לו השבוע, עד שההיגיון המדיני יתיישר עם ההיגיון ההיסטורי והגאוגרפי. ארץ ישראל קטנה מדי בעבור שתי מדינות, ולערבים יש כבר די והותר מדינות. אם הפלסטינים יחפצו לחיות לידנו בשלום, יוכלו לחיות חיים אוטונומיים בשלום. אם יתעקשו על מלחמה, נעשה הכול כדי שיפסידו. אירועי השבוע אמורים להזכיר להם לאן נוטה הכף בדרך כלל.
